היעלמותה של הרוקות בציבור הדתי-לאומי

היעלמותה של הרוקות בציבור הדתי-לאומי
(פורסם בעולם קטן השבת, אמ;לק של פוסט ארוך שפרסמתי בעבר)

א. דיוויד פוסטר וואלאס סיפר פעם על שני דגים צעירים ששוחים בים. פתאום עובר מולם דג מבוגר ושואל: "איך המים היום?" הם מהנהנים בנימוס, ממשיכים לשחות עד שאחד נשבר ושואל את השני: "תגיד, מה זה מים?"

הדגים לא מודעים לקיומם של מים דווקא משום שהם חיים בתוכם מלידה. גם לנו, כמו לדגים, ישנם מים. לחיים שלנו יש רקע. אנחנו בדרך כלל לא מודעים אליו, אבל הוא קיים וגם משפיע.

ב. אחד הוויכוחים הכאובים בציבור הדתי הוא על בעיית הרווקות. המקטרגים טוענים שהדור הצעיר מפונק ומחפש נסיך חלומות. הוא מעדיף את המימוש העצמי על פני השקעה בבניית משפחה. המסנגרים מוחים ואף נעלבים: וכי הם לא רוצים להתחתן? הם לא משקיעים בזה המון חלומות ומאמצים?

ג. כל צד מעלה פתרונות משלו: יש שמנסים לחנך לחשיבותה של המשפחה מול הקריירה, ושנישואים הם עמל אפור שתוכו רצוף אהבה. יש הטוענים שדתיים בבעיה כי הם חיים בחברה נפרדת או כי החינוך הדתי לא מעריך רומנטיקה. לכן הפתרון הוא חברה יותר מעורבת וחינוך לרומנטיקה.

ד. לעניות דעתי שני הצדדים צודקים. מצד אחד, קשה לומר שאנשים היום רוצים פחות להתחתן. מצד שני גם קשה להאמין שתוך דור-שניים קרה משהו במציאות שהפך את הנישואים לבעייתיים. את ההסבר צריך לחפש ברקע, במים שמקיפים את הדגים.

ה. הכוונה ב׳רקע׳ היא להנחות יסוד שאנחנו לא שמים לב אליהן דווקא כי הן מקיפות אותנו כל הזמן. ובנושא שלנו: גם פעם וגם היום רצו להתחתן. אבל - בגלל הרקע - המשמעות של ׳רצו׳ בכל דור שונה לחלוטין.

ו. ההבדל בין ה'רצו' של פעם להיום הוא כמו ההבדל בין מוזיקה לבגדים. אני רוצה לשמוע מוזיקה כי היא מרתקת. את חבר שלי מוזיקה לא מעניינת. גם בגדים אני רוצה ללבוש, אבל בניגוד למוזיקה, אתקשה למצוא מישהו שמעדיף להיות ערום. למעשה, אני לא ממש בוחר ללבוש בגדים. אני לובש, לא כי הבנתי שבגדים חשובים, אלא כי אני שפוי, ואדם שפוי לובש בגדים.

ז. פעם חתונה היתה כמו בגדים. הגעת לגיל המתאים? תתחתן. התאלמנת? תתחתן שוב. ברירת המחדל היתה זוג, משפחה. לכן אנשים היו מוכנים להקריב הרבה כדי להיות נשואים. אדם מוכן לשלם הרבה כדי לא להיות ערום, ואדם היה מוכן להקריב הרבה כדי להתחתן, להיות נורמלי.

ח. כל זה היה פעם. היום נישואין הם כמו מוזיקה. אין בעיית רווקות בחברה החילונית כי רווקות היא לא בעיה שצריך לטפל בה אלא בחירה לגיטימית. מבט החוצה אל החברה החילונית מבהיר לנו את שמה שמכונה אצלנו 'בעיית הרווקות' הוא רק שלב מתוך תהליך בו החברה הדתית סופגת לתוכה את הנורמה התרבותית החילונית לפיה לא להיות נשוי היא בחירה לגיטימית לחלוטין.

ט. לכן הולכת ונעלמת בעיית הרווקות בציבור הדתי. היא נעלמת כי לאט לאט היא מפסיקה להיות בעיה ומתחילה להיות עובדה ניטרלית. רוצה, תהיה נשוי. לא רוצה, תהיה רווק. מי קבע שרווקות היא בעיה? נכון שיש רווקים שרוצים להתחתן וסובלים בינתיים. אז מה, יש גם נשואים שסובלים מחיי הנישואין.

י. איך נישואים הפכו מבגדים למוזיקה, ממשהו שכל אדם שפוי עושה למשהו שמצריך בחירה? שינוי כזה לא קרה בגלל בחירה פרטית של מישהו. אלו הם מים, כלומר שינוי תרבותי שמקיף את כולנו. ההמשך ההגיוני של דמוקרטיה, שחרור העבדים, שוויון זכויות מלא - הוא השחרור של היחיד מהנורמה להתחתן. אתה יכול לבחור להתחתן, כמובן, אבל אתה לא חייב.

י"א. אולי עבורנו נורמה והכרח הן מלים גסות. אבל אין מניע עוצמתי כמו הכרח. ברגע שחתונה היא בחירה אתה מתחיל לשאול את עצמך: החופש שלי, התחביבים שלי, הגשמת החלומות - על מה אני מוכן או לא מוכן לוותר? היכולת שלך להתגמש הולכת וקטנה. מה שמשנה הוא לא האם קיים צורך בנישואין - הוא קיים בדרך כלל. השאלה האם חתונה היא מובן מאליו או שאדם צריך לבחור להתחתן.

י"ב. השינוי התרבותי הוא כמו שטפון שסוחף את כולנו. לטעון כנגד הרווקים שהם מפונקים הוא כמו לגעור באנשים שנסחפו בצונאמי למה הם לא החזיקו חזק.
והשיטפון הזה סוחף את כולם, כולל נשואים. הם התחתנו סך הכל כי נפלו על הצד הטוב של הסטטיסטיקה: פגשו מישהו שחתונה אתו לא גוררת בעקבותיה וויתורים גדולים. אבל גם הנישואים שלהם יותר רעועים מאשר פעם, מאותה הסיבה בדיוק: הם לא מובן מאליו.

י"ג. כיון שזהו שינוי תרבותי לא יעזור להתאים את הנוער הדתי לנורמות מערביות - הן מקור הבעיה, לא הפתרון. מנגד, גם לא יעזור לחנך לערכים שונים מערכי המערב או להסביר למה חשוב להתחתן. הרי כבר מראש אנשים רצו להתחתן. הבעיה איננה שהם לא רוצים - הבעיה היא שנישואין הם בכלל נושא לדיון.

י"ד. ואם ננסה לגרום לנישואין להיות נורמה כפויה כמו בעבר, ניתקל בבעיה עמוקה יותר: אנחנו חלק מתרבות החופש המערבית: מי מאתנו באמת היה מוותר על זכותו לבחירות דמוקרטיות, או חושב שצריך להחזיר את העבדות? אבל מאותה תרבות עצמה נובע גם החופש מנישואין. אנחנו מזדהים עם מקורות השיטפון התרבותי שמטביע אותנו. אפשר להסביר עד מחר שהיהדות חושבת אחרת, אבל קשה לעקור מתוכנו תרבות, כשביד השניה אנחנו משקים את השורשים שלה.

ט"ו. הייתי שמח לסיים בפתרון, בהתוויית דרך שתאפשר לנו לשמר את הצדדים החיוביים של החופש המערבי יחד עם טיפוח תורה, מצוות ואומה. אלא שלעניות דעתי אין כרגע פתרון מעשי שלם.
אבל יש דרך לפתרון והיא עוברת בהבנה ש'אלו מים': יש תרבות שלמה שאופפת אותנו. את הים הזה לא ננצח בססמאות אלא כשנצליח "להחליף את המים": להעמיד תרבות של תורה, מקיפה ושלמה לא פחות מהים שסביבנו כיום.

ט"ז. איך מחליפים את המים? מרוב שאנחנו מאמינים בעומק התורה, אנחנו חושבים שדי באמונה הזו כדי שיהיה לנו עומק. זו טעות: כמו שיחד עם האמונה בהשגחה צריכים גם צבא וכלכלה, כך גם יחד עם האמון בגודל התורה יש צורך בעמל גדול - רוחני ורגשי.
השינוי התרבותי במערב התרחש מתוך עמל דורות של הוגים גדולים, אנשי רוח ואמנים שהשקיעו את כל חייהם בו. כדי להשיג שינוי תרבותי תורני יהיה צורך בלא פחות מזה.

(מוקדש ליקירי שלמה על תרומתו האישית לצמצום בעיית הרווקות)