היגיון של מסורתי

א. בלייז פסקל טען שבמבט תועלתני תמיד שווה להאמין באלוהים: אם טעית, לא הפסדת הרבה. אם צדקת, הרווח שלך הוא אינסופי.

נגד הטיעון הזה, הידוע גם בשם "ההימור של פסקל", עלתה טענה פשוטה: זה היה נכון אילו הבחירה היתה בין אל אחד (נניח של הנוצרים) לבין כלום. אז יש לי הימור של כלום מול הכל. אבל אם נכניס למשוואה את השאלה - האם צריך להיות נוצרי, מוסלמי, הינדואיסטי וכו' - ההימור מסתבך ומאבד מהשכנוע שבו. כי זה לא אפס מול אינסוף אלא אינסוף מול אינסוף. אולי כמו תיקו מקסיקני.

ב. אבל כל זה פחות מעניין אותי, אני חושב על הטיעון של ווליאם ג'יימס לטובת ההימור של פסקל. הוא טוען שלא נכון להכניס למשוואה, נניח, את אל השמש האצטקי או את עשתורת. ההימור הוא בין אפשרויות רלוונטיות לי. לשם כך הוא מדבר על חישמול: יש חוט חשמל שעובר בו מתח ויש כזה שלא. קשה להבחין במבט חיצוני בהבדל ביניהם, אבל הוא ישנו.
כך יש טיעונים שהם בעלי מתח מבחינתי וכאלו שלא. מפלצת הספגטי המעופפת היא לא באמת אפשרות מחושמלת בעיני (למעשה, בעיני אף אחד). ההימור של פסקל הוא רק בין אפשרויות מחושמלות.

ג. וגם *זה* עדיין לא הנושא שלי, אבל כבר פותח פתח אליו: לא רק אמונה יכולה להיות מחושמלת או לא. אותו דבר קורה גם לשאלות.

לפעמים אנשים באים ואומרים, נניח לאדם מסורתי: שיטתך לא הגיונית! או שתקיים את כל המצוות או שלא תקיים אף אחת. מה ההיגיון בלעשות חצי ככה וחצי ככה? כשהם לא מקבלים תשובה, הם אומרים: אוקיי, אז אין פה שיטה או אידיאולוגיה אלא חוסר מחשבה חפוז, הליכה אחר הנוחות וכדומה.

ומה שהם לא מבינים הוא שהרבה פעמים עבור אנשים שהולכים בדרך הזו - קראו לזה מסורתי או חפיפניק, כרגע זה לא משנה - אין עניין לענות על השאלה הזו. היא לא מחושמלת מבחינתם. תקרא להם "חסרי אידאולוגיה?" "הולכים אחר הנוחות"? נכון, זה לא סינית בעיניהם: הם מבינים את השאלה, אלא שהיא לא מפריעה להם להירדם בלילה. היא לא מחושמלת.

אני לא מנסה להגיד שאני מסכים עם אותם חפיפניקים. רחוק מאד מכך. אבל ברגע שמבינים שהשאלות האלו לא מחושמלות בעיניהם, מבינים גם שאין טעם לנסות "להכריח" אותם בעזרת הגיון או עקביות לשנות את דרכיהם ולא לפסוח על שני הסעיפים. אם לא הבנת מה מחושמל בעיניהם, אתה מדבר לעצמך. הרגל חביב אבל קצת מביך.
הפתרון לשיטות כאלו יעבור במחוזות אחרים לגמרי, במישורים שכן מחושמלים מבחינתם.