החיים כסטילס וכוידאו

א. לפני שנים טענה מישהי חכמה שנשים דתיות הן אולי היחידות שיכולות באמת לבחור בין קריירה לבין להיות בבית. התרבות מעודדת אותן לחשוב שהמימוש העצמי של כל בן אדם נורמלי נמצא מחוץ לבית; הרבנים טוענים באוזניהן שלהיות עקרת בית זה נהדר ואידיאלי. בסך הכל, ההשפעות האלו מתאזנות, שתי האופציות שרירות וקיימות ואת יכולה לבחור ביניהן.

תהיתי אז בקול האם האמירה הזו מדויקת. לא משום שהיא טועה בניתוח -מי אני שאדע - אלא משום שניתוח כזה לוקח נקודת זמן מסוימת ושופט על פיה. הוא בוחן את המציאות כתמונת סטילס, במקום להסריט אותה בווידאו. נכון, בנקודת הזמן הזו הכוחות שקולים - אבל מה יקרה אחרי עשרים שנה?

כשאתה עובר מA לB, תמיד תהיה נקודת זמן בה תהיה בדיוק באמצע בין שתי הנקודות. זה לא אומר הרבה כי השאלה איננה היכן אתה (שקול בין התרבות לתורה, נניח) אלא גם לאן אתה הולך. אולי כרגע אתה מאוזן, ו - כמו שאומרת הקלישאה על אדם נופל מבנין - "עד עכשיו הכל בסדר". אבל סוף סוף אתה בדרך.

ב. כסכימה גסה, יש לנו עולמות מודעים (בעיקר שכליים) וחוץ מהם יש לנו גם עולם רגשי. העולם הרגשי הוא מה שעבורי בית. מה מהדהד לי נכון, מה חשוב לי ובוער עבורי. ככזה, הוא נותן לי בטחון שהעולם המודע לא מספק. יש בו וודאות ויציבות שאין בכל האידאלים המתוחכמים שלי. לכן העולם הרגשי מגן על העולמות המודעים שלי. הוא מספק להם הקשר ומצפן בתוך תהליך השינוי שהם תמיד עוברים.

יש צד מאד חזק, על פיו העולם הרגשי הוא מקום בו אני לא פעיל. אני לא יכול להכריז "זה הבית שלי" ופתאום יש מאין הוא יהיה הבית שלי. אני יכול להעמיד פנים, אבל זה יהיה זיוף. העולם הרגשי תמיד אותנטי.לכן יש בו משהו מאד סביל.

כל זה לא אומר שהעולם הרגשי לא משתנה. הוא בהחלט כן משתנה, אלא שאופן השינוי שלו אחר מזה של העולם השכלי. הוא משתנה ממפגש, מחיכוך. לא מוויכוחים עם אנשים אלא מחיים משותפים אתם וכבר הארכתי בזה בעבר.

ג. לפעמים קורה שאדם עוזב את האידיאלים הישנים שלו. השיטוט המתמיד של המחשבה הביא אותו למחוזות חדשים, הפוכים מאלו שהוא חי בהם קודם.

במצב כזה, העולמות המודעים של האדם השתנו: לדוגמה הוא הפסיק לחשוב אידאלים והתחיל לחשוב בנארטיבים. במצב כזה נוצר קרע בין העולם המודע שלו שהשתנה, לעולם הרגשי שלו, ששומר עדיין על הרגשת הביתיות הקודמת.

אדם כזה נמצא, כרגע, שקול בין שני העולמות. יש בו "מצד אחד ומצד שני". אבל זה מצב זמני, לא קבוע.

כי כמו שהעולם הרגשי מגן על העולם המודע, גם העולם המודע מגן על העולם הרגשי. ההזדהות שלך היום היא כלפי א', אבל התודעות שלך הם בב'. ללא גיבוי של התודעות, ההזדהות עם א' תתפורר לאט לאט, עד שיבוא היום בו לא יישאר פער בין התודעה לעולם הרגשי.

שזה לא רע אם אתה חושב שעדיף להיות במלוא גופך בב', ויותר בעיה אם אתה חושב שיש צדדים בא' שהיית רוצה לשמור. אז לא כדאי לשמוח ולומר - העולם הרגשי שלי עדיין נטוע שם. כל עוד לא תוכל לתת לא' מקום גם בתודעות, הוא ילך ויתפוגג.

ד. כל זה הוא רק הקדמה לטיעון הבא, לפיו הדיכוטומיה איננה מלאה, וייתכן לפעול תודעתית גם בעולמות הרגשיים, אבל עוד חזון למועד שזנחת לשווא.