הזהות הדתית לאומית

אני עומד לעשות מעשה הירואי-מטופש, מתנגש עם כללי המדיה החדשים, מעשה אה-לה Nachshon. בקיצור, אני עומד לכתוב פוסט הרהורים על הבחירות, באורך David Pilavin-י.
הפוסט, מטבעו, נוטה להכללות ולטיעונים לא מדוייקים. קבלו בהבנה, אלו הגבלות המדיה.

בבחירות הקודמות, העיתונאית טל שניידר יצרה מאגר סקרים שהיה יחסית פופלארי. הפופולריות הזו אפשרה לה להציב תנאי: היא לא מכניסה למאגר סקרים שמתייחסים לכל המפלגות הערביות כגוש אחד. שהרי בלד שונה מרע"מ-תע"ל ששונה מחד"ש. אז למה שמים אותם ביחד? זו עצלנות או יותר מזה, גזענות שמונעת מאיתנו להבחין בזרמים השונים רק משום שהם, ובכן, ערבים.
כמו שכולנו יודעים, ליברמן העלה את אחוז הסיסמה והנה - הפלא ופלא - שלושת המפלגות השונות מהותית האלו רצו והתאחדו. נכון, זה בלוק טכני וייתכן שעוד יום הרשימה הזו תתפרק לה שוב, ובכל זאת - הן יצרו את הבלוק הטכני הזה אחת עם השניה ולא, נניח, עם מרצ. הפעם, למותר לציין, שניידר לא החרימה אף סקר שדגם אותם ביחד.

אני מביא את האנקדוטה החביבה הזו, לא כדי לטעון ששניידר טעתה כשהצביעה על הבדלים מהותיים בין המפלגות הערביות. בתור אחד שלא מבין בנושא בגרוש אין לי שום סיבה להניח שהיא שגתה. היא צדקה וטעתה גם יחד. כי נכון שיש פערים גדולים, אבל המפלגות הערביות הן *קודם כל* ערביות ורק *אחר כך* קומוניסטית, פאן ערבית וכו'. שימו לב - הן גם זה וגם זה, לכן ביום יום הן נבדלות. אבל בשעת מצוקה, ההבדלים נזנחים והבסיס המשותף נגלה.
הסיפור הזה ממחיש מחלוקת גדולה בין השמאל לימין: מה מקומה של הזהות בפרופיל של כל אדם. השמאל רואה בזהות (ערבי, יהודי, דתי חילוני) עול שצריך להסיר. במקרה הרע הוא מתכחש לקיומה של זהות כגורם משפיע או כמשהו קיים בכלל.
הימין - באידיאולוגיה או מתוך אינסטינקט - שם לב לקיומה של הזהות ובמקרים רבים גם רואה בה יתרון, רווח ולא רק עול.

מהי זהות? לא אכנס להגדרות מפותלות ומורכבות עכשיו, רק אומר שזהות היא מה שאנשים חשים כבסיס משותף, כמכנה מאחד. הבסיס הזה לאו דווקא גלוי ביום יום, אבל מצבי לחץ מגלים אותו ביתר קלות.
לדוגמה: השאלה האם ערביי ישראל מזדהים עם המדינה לא נמדדת ביום-יום. רוב הערבים (כך אני מאמין) הם אזרחים נאמנים, פחות או יותר, גם אם ממורמרים. שאלת המבחן היא מה יקרה מצבי לחץ או קיצון. לא צריך להגיע למצב של מלחמת אזרחים מלאה: מהומות 2000 הם דוגמה לא רעה. האם שוטרים יהודיים שמוקפים בהמון ערבי-ישראלי זועם נמצאים יותר בסכנה מאשר לו היו מוקפים בהמון יהודי זועם? חד וחלק כן. זו אינה גזענות אלא הכרה בקיומה של זהות ועד כמה זהות משותפת או לא משותפת היא קריטית במצבים כאלו.
האם המסקנה מהטיעון שישנה זהות היא שעל מדינת ישראל לרדוף את אזרחיה הערבים? שטויות במיץ קוקוס של שמאל שמנסה למחוק את המושג הזה, זהות.

זו היתה הקדמה קצרה :).

אני חושב שדיון בפריזמה של מושג הזהות יכול להשליך אור מעניין על כמה מהמוקדים הדתיים לאומיים של מערכת הבחירות הזו.

יחד -
כמה מררות הוטלו על המפלגה הזו ועל החברים בה, מהרגע שנוסדה ועד הרגע בו כשלה מלעבור את אחוז החסימה. אופורטוניסטים, טפשים, פלגנים, מחרחרי ריב וכו'
חשוב לזכור שלבד מיוצאי דופן, אי אפשר להפריד בין דיעותיו של הפוליטיקאי לבין שיפוט האופי שלו. יש בנו נטייה להבין יותר וממילא לשפוט ברחמים, את מי שקרוב אלינו בדיעותיו. לכן אלימות מימין פחות מגונה על ידי הימין ולהפך. מישהו משלנו קורא למכות? זו קריאה חיננית, כושלת אולי, אבל מלאה בלהט נעורים. אגרוף בגב? נו, מטכ"ליסט לא נשבר מדברים כאלו. מישהו מהצד השני מכה במקל מטאטא? ניסיון רצח!

השניות הזו נכונה גם לגבי היחס אותו קיבלה למפלגת יחד. מי שמזדהה עם ההתנגדות של יוני שטבון לחוק הגיוס רואה בו אדם אמיץ. מי שמתנגד - רואה בו אדם דו-פרצופי. מי שמסמפט את החיבור הדת"לי + חרדי מקבל את יחד לפחות בעין טובה. מי שלא - רואה בה חיבור אד-הוק של פליטי מפלגות. ההבנה הזו, שיש בנו הטיה בסיסית, היא כל כך טריוויאלית ועדיין הגמל לא רואה את דבשתו. למה? כי זה מובנה, כך אנחנו פועלים. זהו דפוס פעולה שנובע מרובד הזהות שלנו. שיפוט אובייקטיבי עובר דרך השכל, אבל שיפוט מוסרי הוא כמעט לעולם לא כזה - וטוב שכך. כן, נכון, יש בזה חסרונות רבים, אבל ייתרון משמעותי אחד לפחות: השיפוט המוסרי שלנו בא ממקום מעורב, אכפתי, ולא מדיון קר-שכלי ומנותק.

אלי אוחנה -
נפתלי בנט מנסה לייצר לעצמו פלטפורמה, אבל בניגוד לשאר מפלגות האווירה הוא יוצא מתוך בסיס קיים של זהות. הבחירה הזו היא מקור עוצמה שלו בעיתות התרסקות (לא בטוח שהוא היה שורד את הבחירות האלו אם לא היה לו גב נאמן) אבל היא גם מקור חולשתו, כי איך אתה יכול להרחיב את הזהות אל מעבר לבסיס, אל ציבורים שהדת"ליות איננה הזהות שלהם? נכון, תמיד יהיו את הקבוצה שילכו בעקבות הכריזמה שלו או בעקבות הזדהות בסיסית עם הציבור הדתי (לא רמזתי כלום, Lev), אבל זה ממש לא מספיק.

למצות את פרשיית אוחנה ב"גזענות" או להפך, ב"מה פתאום, זה רק כי הוא כדורגלן" הוא פספוס. גזענות היא עמדה רדודה וברוטאלית שאיננה נפוצה עד כדי כך. "להד"ם" גם מפספס את הפשר של הסערה. צריך לתפוס משהו יותר מורכב: יש כאן דיון סוער של זהויות. הזהות הדתית לאומית היא מצד אחד פרטיקולרית: נוצרה בעדה מסוימת ובזמן מסויים. מצד שני היא מתיימרת להיות אוניברסלית. כאבי הגדילה שלה הם *לא* מעבר מפרטיקולרי לאוניברסלי (במובן של כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה) - כי אז לשם מה יצאת למסע. גדילה אמיתית משמרת איזה 'איך' דתי לאומי ומרחיבה אותו - לא בכור היתוך מאחד ומוחק אלא על ידי הכלת עוד ועוד פרטיקיולריות בלי לאבד את תחושת הבית. זה תהליך מורכב, ולא פלא שנפתלי והבית היהודי נפלו בו. אני מאמין שבסופו של דבר הוא אפשרי ויקרה באיזה שהוא צורה ורמה. רק הערת שוליים- לטעמי כל זה עדיין לא מספיק.

משה פייגלין -
איך אפשר לדבר על זהות בלי לדבר על פייגלין. איש אמת ייחודי ומוכשר שקשה לי להאמין שיסתיים ביותר מפלופ (וחבל).
כל השנים הערכתי את פייגלין בעיקר כי הוא הבין שהדיון הוא דיון על זהות, על מי אנחנו לפני מה אנחנו עושים.
פייגלין זיהה יפה שהסחף שמאלה (כן, בישראל יש סחף מתמיד שמאלה) בא בגלל עולם הערכים הקיים בישראל. הקונצנזוס, זה שימין ושמאל מסכימים עליו - הוא זה זה שדוחף אותנו שמאלה. זה סוד שקשה להבחין בו כי כמעט אף פעם אנחנו לא עוצרים לתהות על אמיתות היסוד שלנו, אבל המסקנה *ההגיונית* של שיח הזכויות המערבי עליו מסכימים השמאל והימין היא לקחת עוד ועוד לשמאל.
ערכי המוסר האלה הם חלק מהזהות הישראלית היום. רוצים לדעת מהו מכנה משותף? חפשו ערך שכל צד מנסה לנכס לעצמו, ותדעו שהגעתם לקרקע משותפת של הסכמה שעליה מתבססים כל הדיונים.

בפועל, שיח הזכויות הקיים לוקח אותנו שמאלה, אבל מתנגש עם מציאות מדממת שמאזנת אותו. לכן נכון לומר שבישראל (נעזוב רגע את הציבור הדתי) יש בעיקר ימין פרגמטי ושמאל אידאולוגי. האידיאלים לוקחים אותנו שמאלה, הריאליה ימינה.
אז פייגלין ניסה להחלץ מהמצב הזה. הוא מנסה לדבר על ייעוד ועל חירות כערכים עליהם מתבססת הימניות, כך שיהיו לימין שתי רגליים - מוסרית ופרגמטית. זה לא עבד לו ולהערכתי גם לא יעבוד. כמו מהפכנים רבים לפניו הוא ידע לשים את האצבע על הכאב, אבל לא ממש הצליח לתת לו תשובה. לדעתי, זה גדול עליו. בסוף הוא איש מעשה אינטלגנט, לא איש רוח. התמודדות אמיתית צריכה סדר גודל רציני הרבה יותר: שורשי מוסר השמאל עמוקים יותר מהמקום אליו הוא הגיע. פרגמטיות שמרנית אמריקאית איננה יהדות ולא תביא מזור לתביעה המוסרית שהשמאל מציב.

הקו -
בטרם אדון על הקו אני חייב להצהיר שגם הקו וגם הרב טאו גדולים עלי בכמה מידות. אני מפרשן מהמעגלים החיצוניים, לא מתיימר לומר שהפרשנות שלי מדוייקת או בכלל נכונה.
הקדמה כזו די מייתרת את הגילוי נאות - אין זה סוד שאני קווניק שרוף. גם אם יש לי כמה מחלוקות רציניות מאד עם המיינסטרים הקווניקי, הן מחלוקות פנימיות ולא חיצוניות. הקו הוא חלק ניכר מהזהות שלי, ורק אחר כך באים החילוקים.

אני בכוונה מתנסח ככה, כי יש נקודה שעד שלא מבינים אותה, מפספסים משהו מהותי בדיון של הציבור הדתי לאומי היום.
הקו הוא יותר מדעה או אידיאולוגיה: הקו הוא סוג של זהות אלטרנטיבית לזהות הישראלית הבסיסית (שהזהות הדתית לאומית היא תת-קבוצה שלה). לכן הדיון בין הקו לשאר הגזרות הדתיות לא נשאר רק בתחום הטיעונים המעשיים/מחשבתיים.
הציונות הדתית מזדעדעת מהקו כי הוא לא מחוייב לזהות המשותפת, הדתית לאומית. הוא בוחן את סוגיית הבחירה בבית היהודי בעיניים כביכול קרות. אין לו תחושת בית בסיסית שבעיתות מצוקה ואובדן תדחוף אותו לזרועותיה החמימות של אמא מפד"ל.
בגלל הדיון הזהותי הזה, הקו מואשם (שלא בצדק) בחרדיות. זה נכון במובן מסויים: הקו אכן דומה לחרדים בכך שאיננו מחוייב רגשית לאתוס הדתי לאומי. אבל הוא גם לא מחוייב לאתוס החרדי.
הניסיון השאפתני של הרב טאו הוא לכונן זהות חדשה. הציבור הדתי לאומי אכן קיבל את הרב קוק כרבו (אולי אחד מכמה) אבל בתנאיו של הציבור, בגבולות שקדמו לרב קוק. בקיצור, זו קבלה בהערצה אבל עם אשראי מוגבל. הרב טאו מנסה להקים ציבור שהזהות שלו מושתת לגמרי על התפיסות של הרב קוק. צעד כזה הוא רדיקלי בהרבה מפרשנויות "פתוחות" ו"פלורליסטיות" של הרב. פרשנויות כאלו הם בסך הכל צעד נוסף של התאמת תורת הרב לזהות הקיימת-כבר.

עכשיו, איך מכוננים זהות? לא על ידי מפלגות. מפלגות באות בסוף. זהות מכוננים על ידי חינוך והסברה ועוד לפני זה על ידי בירור. הבירור מאפשר לי להחלץ מהזהות הקיימת ולכונן חדשה. החינוך וההסברה - להפיץ את זה הלאה.
איך עובדת הפצה? לאט לאט. מעטים יזנחו לחלוטין את זהותם הקודמת, הרוב ייצרו איזו היברידיות. אבל תהליך כזה הוא מטבעו סיפוח זוחל. כוחו של הקו לא נמדד בכמה תלמידים יש לו או בכמה יצביעו ש"ס/אגודה ביום שבו "הרבנים יורו להצביע". כוחו, אם כבר, נמדד ב*כל* מעגלי ההשפעה: אלה שזהותם השתנתה לגמרי, אלו שהשתנו חלקית, אלו שרק שומעים וגם אלו שנאלצים שוב ושוב להגיב. כך זהות מתפשטת וככה היא נמדדת.

באופן חריג אני רוצה לרדת לפרטים ולתאר שני תווי אופי בהם הזהות הקווניקית שונה מהזהות הציבורית הכוללת וגם הדתית לאומית.
א. היא לא מודדת את האמת במספר האנשים שמחזיקים בה. זה לא קריטריון לנכונות של טענה. לכן נוצר כשל שנובע מאי הבנה, כשאנשים שוב ושוב תוקפים את הקו "עכשיו ראינו את הכוח האמיתי שלכם, בבחירות/פריימריז/וואטאבר". הטיעון הזה מניח שהקו חסר מודעות (או מרמה) לגבי כוחו האמיתי ולכן נאבק בלהט. זהו טיעון סופר הגיוני בזהות דמוקרטית-פלורליסטית וחסר משמעות בעולם הזהות שהקו מנסה ליצור. הקו לא חושב שהוא צודק כי "כלל ישראל איתו" במובן של מפלגה בת עשרים מנדטים. זו איננה הדרך בה הוא מודד דברים. הוודאות שלו בדרכו פשוט לא צומחת על המצע של "כמה אנשים מסכימים איתי/יצביעו בעדי"

ב. בעשרת הדברות של הקו לא כתוב "לא תפסול". אמנם זה בהחלט *כן* חלק מסט הערכים *הכללי* של הקו, אבל הוא לא תופס מקום כל כך מרכזי כמו בזהות המקובלת היום. המון אמוציות נשפכות על הפער הזה, וכן גם טענות שמאשימות את הקו בחוסר מוסריות בנושא. אפשר להתעצבן על הקו בקטע הזה, אסור לפספס מאיפה זה בא.

אם אני צודק, איך בכלל דנים עם הקו? שאלה טובה שהתשובה אליה היא: אין ממש טעם. אם אכן הקו מנסה לבסס זהות חדשה על הנחות יסוד שונות, הרבה דיונים הופכים להיות עקרים. דיון מניח קרקע משותפת, ובכל הנוגע לקו, בהרבה מאד מקרים, אין קרקע כזו. אם יש כזו, היא בפלח הזהות הדתי, ופחות בפלח הזהות החולי. איך בכל זאת יש אינטרקציה? כי אינטרקציות הן לא רק בוויכוחים, כלומר דיונים עם טענות בין אנשים. רוצים להתווכח עם הקו? תקימו מוסדות חינוך ותרבות ושהצודק יותר ינצח.

אבל הדיון עדיין חסר כי צריך לשאול: מה מניע את הקו בניסיון לכונן זהות אחרת?
אני חושב שהקו עומד (חלקו במודע וחלקו שלא במודע) מול אותו קו שבר שתיארתי בדיון על פייגלין. הוא מבין שמתוך עולם הזהות המערבי, אפילו (הס מלהזכיר) גויי - אין לקו השבר הזה תרופה. יש בקו ניסיון לכונן זהות חדשה, מתוך אמונה שלעם ישראל יש כוח מיוחד, כזה שמאפשר (ליתר דיוק: יאפשר) לצלוח את קו השבר הזה. אבל בנקודה הזו, לפחות בינתיים, השיח הציבורי הישראל איננו מספיק מכיל כדי לדון ברצינות באלטרנטיבה שהקו מנסה לפתח. אני, אגב, חושב שהתהליך רק בתחילתו.