(ללא כותרת)

הדבר היחיד שקצת נותן לי תקווה היא האינתיפדה השניה.

כי אני זוכר את תחושת חוסר האונים, איך האירועים משכפלים את עצמם שוב ושוב. אני חושד שאם הייתי אז העצמי הבוגר של היום, הייתי מסביר איך כל זה מוכרח מתוך ההיגיון הפנימי של המצב והתרבות. ואין מה לעשות.

ולכל פתרון שהימין הציע עשו עוד פרצוף של זה לא ניתן, זה יהיה חורבן בית רביעי -
ויום אחד עם ישראל קם, ניער את הראש, עשה מה שעשה וכל ההפחדות התפוררו. אתה מסתכל אחורה ואומר: אז למה למען השם לא עשינו את זה שנים לפני.

בשביל שזה יקרה אז היינו צריכים לעבור גיהנום. היום, תושבי הדרום עוברים גיהנום משלהם, אני מקווה שלא נצטרך יותר מזה.