הבעת דעה כריטואל

א. ילדותי ונעוריי עברו בין אוסלו לאינתיפדה השניה. אחת ההשלכות הצדדיות של העובדה הזו, היתה שישבתי כל שבת סביב שולחן דתי לאומי שהריטואל הקבוע שלו היתה שיחת: אנחנו צודקים, הם טועים, ואיך הם עיוורים מלראות את המציאות.

אגב, זה היה נכון: אוסלו היה שגעון, ההתמודדות מול האינתיפדה השניה (עד לחומת מגן) היתה שיגעון. אף על פי כן, גיליתי בדיעבד שפיתחתי סלידה עזה מהריטואל בו יושבת קבוצה הומוגנית ודנה עד כמה ה'הם' טועים.

הסלידה לא באה מעמדה עקרונית, שכלית. להיפך: היום אני חושב שריטואל כזה (במינון הנכון) הוא צודק וחשוב: לשכנע את המשוכנעים, לגבש את בעלי הדעה, לחזק האחד את השני. אז בשכל אני חושב שזה נכון, ועדיין, רגשית, כל פעם אני מקבל סלידה מריטואל כזה.

ב. שכשקבוצת מיעוט מותקפת מתכנסת ערב ערב ומעודדת את עצמה זה עוד נסבל. כשקבוצת הרוב מקיימת ריטואלים כאלו, זה כבר ממש מרתיע אותי.

עכשיו, "קבוצת הרוב" יכולה להיות אפילו מיעוט בתוך הציבור שלה, אם היא מקבלת גיבוי ערכי מרוב הציבור. במלים אחרות, קבוצת דתל"שים שיושבת ודנה כמה החברה הדתית טועה ומטופשת, שייכת לקבוצת הרוב (החילונית) גם אם הם מיעוט בתוך החברה הדתית.

לכן, אם יש משהו מרתיע יותר מקבוצת רוב שמקיימת ריטואלים כאלו, זו קבוצת רוב שעושה זאת תוך כדי שחבריה מפזרים על עצמם ניחוח של חדשנות ואוונגרדיות: "בוא נאמר לכם משהו שבחיים לא חשבתם עליו". אתם הרוב, למען השם, אתם האובייס. אין בכם שום רעננות אנטי ממסדית, סתם מניירות (או חוסר מודעות עצמית)

ג. אחת החוויות המכוננות של חיי הבוגרים היתה כשמכל מיני סיבות התחלתי לפקפק בהנחות היסוד ותחושות הבטן שלי. זה צעד ניהיליסטי ומסוכן, אני ממש לא ממליץ עליו. אבל אם יש משהו אחד שמלמדת אותך השאלה "למה אני בטוח במה שאני בטוח" - זה שמה שאנחנו תופסים כמובן מאליו, כדיעותינו האישיות, הוא הסכום של הרבה כוחות שפועלים עלינו, מכל מיני כיוונים.

זו לא ביקורת. זה לא אומר שדיעותינו הן לא באמת שלנו, הן כן: כך דעות עובדות. אבל זה הפך אותי להרבה יותר חשדן לגבי דברים שנראים לי נכונים או לא נכונים. (כבר קראו לי 'הסופיסט של פייסבוק'). האם הדעה הזו שלי באה ממקום שאני מאמין בו או לא מאמין בו? למה אני סלחן כלפי X ומחמיר כלפי Y?

לכן, כשאני עומד לכתוב פוסט ואני חש תחושה מתגמלת של "זו דעה שיטפחו לי על השכם בזכותה", אני שואל את עצמי - אז למה אתה חושב ככה? האם לא קל יותר לכתוב אותה כי תקבל עליה יותר לייקים? וכשכולם מהנהנים לי על ביקורת שכתבתי אני תוהה לעצמי - האם הייתי פה לאנשים שחשים כמוני ולא היו להם מלים, או שאני עוד משתתף בטקס פרכוס עצמי.

גם אם כן, זה לא בהכרח שאני טועה, אבל עדיין אני אהיה חשדן, וגם אגעל מעצמי.

ד. "ואני עשיתי לי כלל: כשאני שומע את העדר הזה מתחיל להתלהם ולהעלות אבק, לדבר שטויות חסרות פרופורציה ולהתחרות מי מגזים יותר ממי – כשזה קורה אני הולך לי הצדה, שומר על השכל שלי שלא יתלכלך באבק, ומביט בחשדנות על כל ההצגה עד שהאבק יתפזר קצת" (אורי אליצור, מקור ראשון, י"ח בניסן תשע"ד, 18.4.2014)