האם לתקצב את הפילהרמונית?
וויכוח על תקצוב תרבות מגיע פעמים רבות לשלב הבא:
- "למה לתקצב את הפילהרמונית? רק אחוז אחד מהאוכלוסייה שומע אותה בכלל! שכל אחד ישלם על מה שהוא רוצה!"
- "אם תעשה ככה, יהיו בארץ אלף הרכבים של סטטיק ובן אל, ופילהרמונית אחת, אולי"
מכאן מתפצלים שני נתיבים שאולי נראים דומה, אבל מהותית הם שונים.
בנתיב הראשון התשובה היא: "נכון, אבל הניסיון הממשלתי ליצור משהו 'איכותי' הוא לא פתרון. אתה לא מקבל איכות אלא סרטי-סטודנטים-שמאלניים עם ערך אמנותי אפסי".
הנתיב השני אומר "מי שמך לקבוע שסטטיק ובן אל פחותים מהפילהרמונית! תן לאנשים לבחור לבד, פטרנליסט"
ההבדל הוא שבעוד הראשון טוען נגד ההצלחה של המדינה ליצור איכות, השני כופר בקיומה של איכות. איכות היא פיקציה, בעיניו. הקריטריון היחיד שחשוב הוא מה אנשים רוצים, הא ותו לא.
לגבי הנתיב הראשון, אני באופן אישי לא יודע מה האמת, האם פיקוח מדינתי יצליח במשימה או לא. אבל עם הנתיב השני ברור לי שאני לא מסכים.
"אז אתה טוען שדברים אלו איכותיים יותר מאחרים, כי אתה רוצה לקבוע מה תהיה איכות! אתה הפטרנליסט כאן!"
האמת כמעט הפוכה: אני מאמין שאם לא יהיה סמן איכות, אם הדמוס יהיה היחיד שיקבע מה יתוקצב ומה לא - לא תהיה איכות. וזאת, לא משום שאני חושב שאני איכותי, אלא משום שאני יודע על עצמי *שאני לא אהיה איכותי*.
כשאני מביט על עצמי אני רואה שיש בי (גם) ילד קטן, שמעדיף את המיידי על פני המעמיק, הזול על האיכותי, מקצב רועש על פני ליריות מעמיקה. זה לא הם, ההמון הטיפש. זה אני ההמוני, הנמוך (גם).
ואם נחלצתי מעט מהמקום הילדותי הרי זה *משום* שהתייחסו אלי בפטרנליזם. הורים, מחנכים, ספרים: באו ואמרו לי "אתה קטן, אתה ילדותי, מתלהב מדברים זולים. יש עולם אחר, טעם אחר"
לפעמים, מגייסים מתנגדי התקצוב את "שנאת המן" ואומרים, נניח, לדתיים: כל עוד תדרשו תקציב לישיבות, תצטרכו לתקצב את הבימה. או להפך
אז בעיני, יש מקום לטענה הפוכה: אולי אני מוכן שיתקצבו את הבימה, ולו כדי שיתקצבו את הישיבות. משום שעולם בו לא יתקצבו את זה או את זה, לא בהכרח יהיה עולם בו אנשים בכספי המיסים שישתחררו להם יתרמו בשמחה לישיבות ולבימה. זה בהחלט עלול להיות עולם בו את הכסף הנותר ישפכו על סטטיק ובנץ. וזו, אולי, האופציה הגרועה מכל.
(#האם_אלפקה)
וויכוח על תקצוב תרבות מגיע פעמים רבות לשלב הבא:
- "למה לתקצב את הפילהרמונית? רק אחוז אחד מהאוכלוסייה שומע אותה בכלל! שכל אחד ישלם על מה שהוא רוצה!"
- "אם תעשה ככה, יהיו בארץ אלף הרכבים של סטטיק ובן אל, ופילהרמונית אחת, אולי"
מכאן מתפצלים שני נתיבים שאולי נראים דומה, אבל מהותית הם שונים.
בנתיב הראשון התשובה היא: "נכון, אבל הניסיון הממשלתי ליצור משהו 'איכותי' הוא לא פתרון. אתה לא מקבל איכות אלא סרטי-סטודנטים-שמאלניים עם ערך אמנותי אפסי".
הנתיב השני אומר "מי שמך לקבוע שסטטיק ובן אל פחותים מהפילהרמונית! תן לאנשים לבחור לבד, פטרנליסט"
ההבדל הוא שבעוד הראשון טוען נגד ההצלחה של המדינה ליצור איכות, השני כופר בקיומה של איכות. איכות היא פיקציה, בעיניו. הקריטריון היחיד שחשוב הוא מה אנשים רוצים, הא ותו לא.
לגבי הנתיב הראשון, אני באופן אישי לא יודע מה האמת, האם פיקוח מדינתי יצליח במשימה או לא. אבל עם הנתיב השני ברור לי שאני לא מסכים.
"אז אתה טוען שדברים אלו איכותיים יותר מאחרים, כי אתה רוצה לקבוע מה תהיה איכות! אתה הפטרנליסט כאן!"
האמת כמעט הפוכה: אני מאמין שאם לא יהיה סמן איכות, אם הדמוס יהיה היחיד שיקבע מה יתוקצב ומה לא - לא תהיה איכות. וזאת, לא משום שאני חושב שאני איכותי, אלא משום שאני יודע על עצמי *שאני לא אהיה איכותי*.
כשאני מביט על עצמי אני רואה שיש בי (גם) ילד קטן, שמעדיף את המיידי על פני המעמיק, הזול על האיכותי, מקצב רועש על פני ליריות מעמיקה. זה לא הם, ההמון הטיפש. זה אני ההמוני, הנמוך (גם).
ואם נחלצתי מעט מהמקום הילדותי הרי זה *משום* שהתייחסו אלי בפטרנליזם. הורים, מחנכים, ספרים: באו ואמרו לי "אתה קטן, אתה ילדותי, מתלהב מדברים זולים. יש עולם אחר, טעם אחר"
לפעמים, מגייסים מתנגדי התקצוב את "שנאת המן" ואומרים, נניח, לדתיים: כל עוד תדרשו תקציב לישיבות, תצטרכו לתקצב את הבימה. או להפך
אז בעיני, יש מקום לטענה הפוכה: אולי אני מוכן שיתקצבו את הבימה, ולו כדי שיתקצבו את הישיבות. משום שעולם בו לא יתקצבו את זה או את זה, לא בהכרח יהיה עולם בו אנשים בכספי המיסים שישתחררו להם יתרמו בשמחה לישיבות ולבימה. זה בהחלט עלול להיות עולם בו את הכסף הנותר ישפכו על סטטיק ובנץ. וזו, אולי, האופציה הגרועה מכל.
(#האם_אלפקה)
