האם לימוד אמונה סותר אמונה תמימה?
א. אתמול כתבתי שלימוד אמונה בבקיאות עלול לפספס את הלב של לימודי האמונה: הקשר האינטימי עם הדברים.
בתגובות, טען @Aharon Galili שעצם הקונספט של לימוד אמונה מסודר (בדגש על ספרי מחשבה סדורים, החל מרס"ג - ובניגוד ללימוד של עין יעקב, ראשית חכמה או זוהר) הוא לימוד שפוגם באינטימיות.
ב. אם אנסה לנסח מחדש את הטיעון שלו (בלי להתיימר שזו כוונתו), אומר שלימוד, כל לימוד, הוא מעשה רפלקטיבי. הוא מכניס לתחום התודעה מה שהיה עד עכשיו מתחתיה או מעליה. האמונה כמקצוע מסודר, שמקדישים לו זמן בפני עצמו, תמיד כוללת הדגשה של העצמי המבין, החושב ומקבל. הדגשה זו (נתפסת כ)אם כל חטאת. היא זו שיוצרת זרות, מפרה את האינטימיות. הופכת את האמונה לאובייקט שמתבוניים בו ולא למשהו שחיים בתוכו.
לעומת זאת לימוד עין יעקב או שינון זוהר (ואפילו לימוד זוהר), אין בהם את התכונה הזו. במובנים מסויימים הם יותר שקיעה בתוך - בתוך מסורת, בתוך קבלת מרות ומרירות הלב, בתוך פלא שמעבר לתפישתנו.
זו טענה משמעותית ומכובדת. באמת זו שאלה: איך אפשר להיות מודע בלי לאבד את התמימות. איך אפשר להתבונן בלי זרות רפלקטיבית.
ג. הראשונים תיארו שכל והבנה כתהליך של לכידה: המוח שלי מקיף את הדבר מכל הכיוונים. במלים אחרות, האדם החושב הוא צייד וסוהר מה הפלא שהתוצר הוא זרות.
אבל לעומתו ישנו שכל שאינו חיצוני ורפלקטיבי. כזה שהאדם נוכח בו ויודע ופועל - בלי להיות זר. זהו שכל של מפגש. במפגש אני פתוח לאדם מולי ומקיים איתו קשר - בלי להתיימר ללכוד אותו.
ד. הרב מבאר כך את בארה של מרים: לפי הגמרא היא נראית כמו כברה בתוך הים. כברה לא יכולה ללכוד מים: אם תרים אותה המים יזלו חזרה לים. אבל כל עוד היא בים, היא יוצרת למי הים שנמצאים בתוכה איזו מסויימות. מחשבה כזו לעולם לא מנתקת את עצמה מהמקור אלא קיימת בתוכו. זוהי התוודעות של מפגש, לא של לכידה.
ה. שכל של מפגש מאפשר לאדם להעמיק באמונה בלי לשקוע בסדרנות שיוצרת זרות. בשכל של מפגש האדם מתמכר לאמונה במקום לנסות לשלוט בה. הוא קיים, תוך כדי שימור עצמיותו, בתוכה. כך ניתן ללמוד אמונה בלי לאבד את התמימות.
א. אתמול כתבתי שלימוד אמונה בבקיאות עלול לפספס את הלב של לימודי האמונה: הקשר האינטימי עם הדברים.
בתגובות, טען @Aharon Galili שעצם הקונספט של לימוד אמונה מסודר (בדגש על ספרי מחשבה סדורים, החל מרס"ג - ובניגוד ללימוד של עין יעקב, ראשית חכמה או זוהר) הוא לימוד שפוגם באינטימיות.
ב. אם אנסה לנסח מחדש את הטיעון שלו (בלי להתיימר שזו כוונתו), אומר שלימוד, כל לימוד, הוא מעשה רפלקטיבי. הוא מכניס לתחום התודעה מה שהיה עד עכשיו מתחתיה או מעליה. האמונה כמקצוע מסודר, שמקדישים לו זמן בפני עצמו, תמיד כוללת הדגשה של העצמי המבין, החושב ומקבל. הדגשה זו (נתפסת כ)אם כל חטאת. היא זו שיוצרת זרות, מפרה את האינטימיות. הופכת את האמונה לאובייקט שמתבוניים בו ולא למשהו שחיים בתוכו.
לעומת זאת לימוד עין יעקב או שינון זוהר (ואפילו לימוד זוהר), אין בהם את התכונה הזו. במובנים מסויימים הם יותר שקיעה בתוך - בתוך מסורת, בתוך קבלת מרות ומרירות הלב, בתוך פלא שמעבר לתפישתנו.
זו טענה משמעותית ומכובדת. באמת זו שאלה: איך אפשר להיות מודע בלי לאבד את התמימות. איך אפשר להתבונן בלי זרות רפלקטיבית.
ג. הראשונים תיארו שכל והבנה כתהליך של לכידה: המוח שלי מקיף את הדבר מכל הכיוונים. במלים אחרות, האדם החושב הוא צייד וסוהר מה הפלא שהתוצר הוא זרות.
אבל לעומתו ישנו שכל שאינו חיצוני ורפלקטיבי. כזה שהאדם נוכח בו ויודע ופועל - בלי להיות זר. זהו שכל של מפגש. במפגש אני פתוח לאדם מולי ומקיים איתו קשר - בלי להתיימר ללכוד אותו.
ד. הרב מבאר כך את בארה של מרים: לפי הגמרא היא נראית כמו כברה בתוך הים. כברה לא יכולה ללכוד מים: אם תרים אותה המים יזלו חזרה לים. אבל כל עוד היא בים, היא יוצרת למי הים שנמצאים בתוכה איזו מסויימות. מחשבה כזו לעולם לא מנתקת את עצמה מהמקור אלא קיימת בתוכו. זוהי התוודעות של מפגש, לא של לכידה.
ה. שכל של מפגש מאפשר לאדם להעמיק באמונה בלי לשקוע בסדרנות שיוצרת זרות. בשכל של מפגש האדם מתמכר לאמונה במקום לנסות לשלוט בה. הוא קיים, תוך כדי שימור עצמיותו, בתוכה. כך ניתן ללמוד אמונה בלי לאבד את התמימות.
