האם השאלות של המדע גורמות לכפירה

פוסט תגובה לחיים, קישור לדבריו בתגובה הראשונה.

א. נתמקד בדילמה שחיים מציג - האם השאלות של המדע גורמות לכפירה?
הטענה של חיים היא שדווקא מדע שטחי/פופוליסטי גורם לכפירה, ואילו העמקה בו מונעת כפירה. נניח לרגע שאנחנו מסכימים, עולה כאן שאלה נוספת: מה משני סוגי המדע הזה הוא המדע *באמת*?

שמים לב מה קורה כאן? אותו מבנה עליו דיברתי בפוסטים של #על_הפוסט. בעולם תאורטי, בו כולם לומדים מדע, לא תהיה כפירה. אבל העולם איננו תאורטי, ורק שכבה מצומצמת תלמד מדע, ועל כל השאר ישפיע המדע הפופוליסטי. אז איך הועילה לנו הטענה ה׳נקיה׳, ללא הצמחים, שמדע אמתי לא גורם לכפירה? בחיים בפועל הוא כן, על ידי המופע הפופוליסטי שלו.

ב. אחדד את הטענה המרכזית שלי לגבי המדע: לא שהוא מביא כפירה בשאלות שהוא שואל, אלא שהוא מביא לכפירה בשאלות שהוא *לא* שואל. דווקא ככל שהמדע מתנתק מהפילוסופיה, כתיאורו של חיים, הוא מרגיל אותנו להשפיל את המבט אל המשוואות ולעולם לא להביט אל האופק. זה עצמו גורם לנו תחילה לשכוח מהרוחני ובשלב השני לזלזל בו עד שנתרגל לחשוב שאיננו קיים.

התווכחתי לפני שבועיים עם מישהו על שאלת היחס בין גוף לתודעה. ברגע שהוא הבין שאני רח"ל חושב שיש משהו חוץ מגוף הוא ניתק מגע. לא שיש לו הסבר אלטרנטיבי - במקרה כזה אפשר לפחות להתווכח - אלא שהוא בכלל לא מתחיל להעלות על הדעת שיש אופציה כזו.

אני לא טוען שאין אפשרות להכיל את שני המישורים - בבית המדרש אני מדבר על רוח, באוניברסיטה על משוואות - השאלה היא מה קורה במסות של אנשים, לא ליחידי סגולה.

ג. לגבי חישוב ה"רעש" - ציינתי בפוסט המקורי שהמדע יודע להתייחס גם לרעש, ועדיין המבנה של, "בוא ניקח מערכת סטרילית ועל גביה נבנה מודלים נוספים", לכאורה מורה שהקונספט נשאר אותו קונספט גם ככל שיודעים לרדת לרזולוציות מדויקות. עדיין, אני מסתייג: מתישהו כמות הופכת לאיכות, וייתכן שלו הייתי מתנסה בפועל במדע כזה שדן בדקדקנות ברעשים, הייתי תופס אותו אחרת.