האם היהדות היא דת?¹ (וגם: על הארנבון חומש כ"משוגע קדוש")
א] כדי לענות את השאלה חשוב להבין את שורשיה: מה בעצם כל כך מטריד בטענה שהיהדות היא דת? כלומר מה מנסים להרוויח אלו שטוענים שהיא איננה דת?
בעיני, הדת במשמעותה הרליגיוזית היא המובן מאליו: הדבר הכי נפלא שיש בעולם, הן מבחינת העונג האישי והכללי, והן מבחינת הפשר המוסרי - הוא הקב"ה. אם כן, מובן מאליו שהדבר הכי גדול היא הדבקות בקודש.
אלא שמשהו אחד חסר בהסבר הזה: העולם. לפי גישה כזו העולם הוא סרח עודף, מכשול בפני התאחדות אל הדבר הגדול ביותר. גם אם קיומו הוא כדי לאפשר לנו גישה אל הגודל הזה, עדיין הוא כמו סולם שאפשר לשמוט לאחר שטיפסת אל הגג.
ב] אולי בניגוד לאינטואיציה שלנו, הקב"ה ברא עולם. מכאן ואילך מנסרת השאלה: מה מטרת העולם הזה? לשם מה נברא?
יש כמה וכמה דרכים לענות על השאלה, אבל מהרגע בו היא מופיעה היא חלק בלתי נפרד מהדיון מה מטרת ומשמעות האדם.
ג] גישת "היהדות היא לא דת" מנגידה את עצמה לדתות אחרות וטוענת שאצלן קיימת הפרדה בין העיסוק הרוחני לגשמי². בין תיקון עולם לדבקות בקודש. הפרדה זו קיימת הן ביחסים בין קודש לחול ובין באופיים של הקודש והחול עצמם. לשיטתם, דת רליגיוזית חוטאת בשניים שהם אחד: הן בנתק שלה מעולם החול והן בזה שבאופייה היא בריחה מהעולם.
ד. דוגמה לריליגיוזיות כזו הוא הארנבון חומש מגבעת ווטרשיפ. לחומש יש יכולת נבואית והוא משתמש בה פעמיים כדי להציל את בני הארנביה שלו. בהתאם לכך חומש הוא גם משוגע (לטעמי, מרומז שהוא סכיזופרן). היכולת הנבואית שלו גובה ממנו מחיר כבד, הוא לעולם לא יחיה באמת מכאן ואילך. זהו ארכיטיפ "הקדוש המשוגע", הוא משוגע משום שהוא קדוש, הוא קדוש משום שהוא משוגע.
הפיצול הזה אולי משמר לקודש איזה מעמד נעלה, אבל גם מנתק אותו בהסכמה הדדית מהעולם הזה. רוצה להיות אדם קדוש? תמיד תשלם מחיר אינהרנטי של נתק מהעולם.
ה] חשוב להדגיש שאין בזה רק וויתור על החול אלא גם פגם בקודש. הרי כל עניין הקודש הוא הדבקות בקב"ה. אם אני נוטש את החול אני נוטש חלק מרצונו של הקב"ה. אני לא פוגש התגלות שלמה שלו אלא פן מסויים. בחינת "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו" .
מאותה הסיבה ראתה הקבלה את תחיית המתים כמצב השלם: החיים המלאים הם חיים בגוף, בקדושה וטהרה, לנצח.
ו] לכן בעלי גישת "היהדות היא לא דת" לא באו לשעבד חלילה את הקב"ה כאינסטרומנט שמשרת את העולם. הם מדברים על "חסד ומשפט בארץ", או על "ממלכת כהנים וגוי קדוש" כחלק אינהרנטי מהתגלות הרוחנית והשראת השכינה. זוהי עבודת השם, לא שעבוד הרוח לאדם, צרכיו ויצריו.
ככל שיטה רוחנית ייתכנו מגישה זו תקלות ובעיות, אבל חבל לעשות ממנה איש קש.
(בלי נדר בפוסט עוקב אציג את הגישה השנייה, הרליגיוזיות ו"היהדות היא כן דת")
א] כדי לענות את השאלה חשוב להבין את שורשיה: מה בעצם כל כך מטריד בטענה שהיהדות היא דת? כלומר מה מנסים להרוויח אלו שטוענים שהיא איננה דת?
בעיני, הדת במשמעותה הרליגיוזית היא המובן מאליו: הדבר הכי נפלא שיש בעולם, הן מבחינת העונג האישי והכללי, והן מבחינת הפשר המוסרי - הוא הקב"ה. אם כן, מובן מאליו שהדבר הכי גדול היא הדבקות בקודש.
אלא שמשהו אחד חסר בהסבר הזה: העולם. לפי גישה כזו העולם הוא סרח עודף, מכשול בפני התאחדות אל הדבר הגדול ביותר. גם אם קיומו הוא כדי לאפשר לנו גישה אל הגודל הזה, עדיין הוא כמו סולם שאפשר לשמוט לאחר שטיפסת אל הגג.
ב] אולי בניגוד לאינטואיציה שלנו, הקב"ה ברא עולם. מכאן ואילך מנסרת השאלה: מה מטרת העולם הזה? לשם מה נברא?
יש כמה וכמה דרכים לענות על השאלה, אבל מהרגע בו היא מופיעה היא חלק בלתי נפרד מהדיון מה מטרת ומשמעות האדם.
ג] גישת "היהדות היא לא דת" מנגידה את עצמה לדתות אחרות וטוענת שאצלן קיימת הפרדה בין העיסוק הרוחני לגשמי². בין תיקון עולם לדבקות בקודש. הפרדה זו קיימת הן ביחסים בין קודש לחול ובין באופיים של הקודש והחול עצמם. לשיטתם, דת רליגיוזית חוטאת בשניים שהם אחד: הן בנתק שלה מעולם החול והן בזה שבאופייה היא בריחה מהעולם.
ד. דוגמה לריליגיוזיות כזו הוא הארנבון חומש מגבעת ווטרשיפ. לחומש יש יכולת נבואית והוא משתמש בה פעמיים כדי להציל את בני הארנביה שלו. בהתאם לכך חומש הוא גם משוגע (לטעמי, מרומז שהוא סכיזופרן). היכולת הנבואית שלו גובה ממנו מחיר כבד, הוא לעולם לא יחיה באמת מכאן ואילך. זהו ארכיטיפ "הקדוש המשוגע", הוא משוגע משום שהוא קדוש, הוא קדוש משום שהוא משוגע.
הפיצול הזה אולי משמר לקודש איזה מעמד נעלה, אבל גם מנתק אותו בהסכמה הדדית מהעולם הזה. רוצה להיות אדם קדוש? תמיד תשלם מחיר אינהרנטי של נתק מהעולם.
ה] חשוב להדגיש שאין בזה רק וויתור על החול אלא גם פגם בקודש. הרי כל עניין הקודש הוא הדבקות בקב"ה. אם אני נוטש את החול אני נוטש חלק מרצונו של הקב"ה. אני לא פוגש התגלות שלמה שלו אלא פן מסויים. בחינת "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו" .
מאותה הסיבה ראתה הקבלה את תחיית המתים כמצב השלם: החיים המלאים הם חיים בגוף, בקדושה וטהרה, לנצח.
ו] לכן בעלי גישת "היהדות היא לא דת" לא באו לשעבד חלילה את הקב"ה כאינסטרומנט שמשרת את העולם. הם מדברים על "חסד ומשפט בארץ", או על "ממלכת כהנים וגוי קדוש" כחלק אינהרנטי מהתגלות הרוחנית והשראת השכינה. זוהי עבודת השם, לא שעבוד הרוח לאדם, צרכיו ויצריו.
ככל שיטה רוחנית ייתכנו מגישה זו תקלות ובעיות, אבל חבל לעשות ממנה איש קש.
(בלי נדר בפוסט עוקב אציג את הגישה השנייה, הרליגיוזיות ו"היהדות היא כן דת")
