מה עדיף - פניה רגילה או שימוש בתארים? על "גדול מרבן שמו"
א. ב"בן המלך והעני" מייילס הנדון - שליווה את בן המלך האמיתי בזמן שנחשב כעני - מקבל זכות מיוחדת: מותר לו לשבת בנוכחות המלך. זכות זו נחשבת כבוד גדול, והוא משתמש בה בתבונה, רק בטקסים חשובים במיוחד.
הזכות של מיילס היא בעצם זכות להתנהג בנוכחות המלך כאדם רגיל. היא נחשבת זכות אך ורק משום שלכל אחד אחר אסור לעשות זאת.
ב. "גדול מרבן שמו" הוא כלל הקובע שתלמידי החכמים הגדולים ביותר נקראים ללא שום תואר מיוחד. לא 'הרב' ולא 'רבי' ולא 'רבן'. פשוט קוראים להם בשמם. לדוגמה הלל.
מדוגמה זו לא משתמע שפניה נטולת גינונים עדיפה על נימוס, אלא בדיוק להפך. "גדול מרבן שמו" עובד *משום* שישנם תארי כבוד.
הרי מה המשמעות של לקרוא להלל הלל? זה אומר שהוא כל כך גדול עד שאין צורך לציין שהוא כזה. שאר הרבנים מתהדרים בתוארם, כלומר נסמכים עליו. אצלו, גדלותו כל כך מובנת מאליו עד שאין צורך לומר אותה - וחוסר הביטוי הזה רק מבטא אותה יותר.
כל זה לא היה עובד אם לאף אחד לא היו קוראים רב. הייחוד של גדול מרבן שמו נסמך על ההפתעה של "היינו מצפים שיהיה לך תואר ובעצם אין לך". אם לאף אחד לא קוראים רב (או שלכל אחד קוראים "חבר") - גדול מרבן שמו מתרוקן ממשמעות.
ג. זו נקודה שחשוב להבין לגבי מסגרות. הן מעניקות משמעות לא רק כשעומדים בהן אלא גם כששוברים אותן. אם יש פניה רשמית ופניה של קרבה ואני משתמש פתאום בפניה של קרבה - זה מעניק לשיחה שלנו משמעות מיוחדת. זה מה שניסיתי לטעון בפוסט הקודם: כללים כאלו מאפשרים חיים מרובדים יותר. גם כששוברים את הכלל.
אבל משמעות זו תישמר כל עוד השבירה היא החריג, היא חד פעמית. כשאך ורק שוברים את הכללים ולא שומרים עליהם, השבירה מתרוקנת ממשמעותה.
(ואם זה נשמע לכם קשור נניח לחירות ומסגרות באמנות - לא טעיתם)
Loading
