שפת לבוש דלה או עשירה

ברומנים היסטוריים על אירופה של המאה השמונה עשרה כשדמות נכנסת לתוך בית, המשרת מסיר ממנה את המעיל והכפפות. בזמנים אחרים ומקומות אחרים, כשמדברים עם אדם חשוב (או עם אישה) מסירים את הכובע מהראש ומחזיקים אותו ביד.

בספרות רוסית יש אלף ואחת דרכים לקרוא לאדם, ואופן הקריאה מרמז עד כמה אתה קרוב אליו ובאיזו סביבה אתם נמצאים הרגע. אם מדובר באציל או גנרל או מלומד או איש דת מקדימים לשמו את התואר שלו, ואוי ואבוי לך אם תשכח אחד או תשנה את הסדר.

היום? היום מקובל ללבוש חולצות טריקו - מה שהיה פעם המקבילה לגופיה. בנוסף, היום אנחנו מתלבשים בבית ובחוץ כמעט אותו הדבר. רק מקומות עבודה, לפעמים, משמרים איזו הפרדה רשמית של איך מתלבשים.

היום חצי מהאנשים קוראים לראש הממשלה שלהם 'ביבי'. לרב כן קוראים רב (בדרך כלל). לאקדמאיים ואנשי צבא מקדימים את התואר שלהם, אם ההקשר דורש ולפעמים גם אם לא. וזהו בערך.

פעם צידדתי לחלוטין בהתנהגות הנוכחית שלנו. כל התארים, הבגדים והנימוסים - הם התקטננות. מבנים קפואים וחסרי פשר שהתאבנו באיזו תקופה ואנחנו ממשיכים להיות תקועים איתם. אין בזה חירות או אותנטיות.

היום אני מתחיל להבין שמה שנוצר הוא חיים שטוחים. מנעד הבעת המצבים, הרגשות, היחסים הקשרים - הופך להיות מאד מאד מוגבל.
כשמבני המוסכמות הם מורכבים, החיים הופכים להיות בעלי רבדים רבים. כשאני לבוש גם במעיל וגם בכובע ומתחתיהם פראק, חולצה מחויטת וגופיה - השאלה כמה אני נחשף או מסתתר היא עוד שפה שלמה. שפה שכמעט חלוטין מחקנו כיום.

כשיש לאנשים תארים, שם רשמי ושם חיבה, האופן בו אני משתמש בהם - או אפילו שובר את המוסכמות - מאפשר לי להביע אין סוף דקויות. כשלכולם קוראים מוטי, כל הרבדים האלו נמסים.

במלים אחרות, העידן שלנו דומה לילד שלוקח מנות גורמה ומפזר על כולן קטשופ. הוא חושב שהכל הפך להיות טעים כשבעצם הכל הפך להיות אחיד משמים ומדכא. הוא איבד את היכולת לחוש בדקי הדקויות של החיים.

(אולי היה צריך לתייג #על_הצניעות אבל אין לי כוח לדיון ארוך נגן סטייל תנועת נוער. גם דיון נרחב מדי בפומבי על צניעות הוא לא צנוע. קחו ממה שאמרתי מה שתרצו)