בין התנגדות לחסידות

יהודה יפרח כתב:

"הרב טאו מחק כליל את האתוס החסידי של "מבשרי אחזה אלוה". הוא מספר לך שכל מה שנדמה לך שאתה יודע על עצמך הוא אשליה.
התוצאה היא חוסר אמון מוחלט של האדם באינטואיציות, בתחושות הבטן, ברגשות ובמחשבות שלו...זוהי תודעה ליטאית קלאסית: יש 'שכל של תורה', והוא טרנסצנדנטי, חיצוני לנו, לא מושג, רחוק מ'שכל של בעלי בתים', ולכן הדרך היחידה לפענח את המציאות היא הטקסט."

ובפוסט אחר כך:
"השאלה היא לאן לוקחים את זה בהתפתחות רוחנית: האם המורה מנסה לבנות רצף בין קומת הנפש לקומת הרוח ואלו שמעליה, ומכווין את האדם לקשב פנימי שככל שהוא יהיה מזוקק יותר האדם יהיה מחובר יותר? האם הוא מבין שהנפש היא הבסיס הבלעדי לרוח ומבלעדיה אין כלום מלבד הזיות והשלכות?
או שמא אותו מורה מרגיל את התלמיד להתנכר להכרותיו הפנימיות, מרסק לו את האמון במה שהוא חווה וקולט ומרגיש, ומסליל אותו להכרה שהוא כלום ושום דבר. וכחבוש אין לו שום דרך להתיר את עצמו מבית האסורים, ולכן הוא חייב את התיווך של בעלי הסמכות, כלומר של המורה"

עכשיו, אני לא בא להגן על הרב טאו (הוא לא צריך את ההגנה שלי), ואפילו לא על הליטאיות. אני רוצה לתת תיאור אחר של תלמידי הגר"א[1].

א. האם הוויכוח הוא בשאלה אם אפשר לתת אמון במי שאני?
לא, זו הצגה עקומה של הדברים. שני הצדדים נותנים אמון ב"אני". אבל השאלה היא: מי "אני"?
כי יש לאדם לפחות שני אני. "אני כפי שאני כרגע", ו"אני כפי שאני רוצה להיות". כדי לקצר, ולמרות שאלו לא מושגים מדוייקים, נקרא לאני הראשון נפש ולאני השני רוח.
המחלוקת איננה האם צריך להיות מחובר ל"אני", אלא מה ה"אני" העיקרי. החסידות (בהכללה גסה) אמרה שהאני שלי הוא הנפש. הליטאיות אמרה שהרוח.

מה ההבדל? ההבדל הוא, כפי שיהודה כותב, שהנפש היא החוייה. "אינטואיציות, תחושות הבטן, רגשות ומחשבות שלו". היתרון של הגישה הזו ברור. אתה לעולם לא הופך זר לעצמך. מנגד - החסרון (למי שלא משקר לעצמו) גם ברור: אתה תקוע בתוך עצמך.

כי, בואו, אנחנו לא מושלמים. אנחנו עדיין תקועים עם טונות של מידות ילדותיות. אפשר להצדיק את זה (כפי שהתרבות הסיקה - בצדק או לא בצדק - מהפסיכולוגיה). אבל מי שלא מוכן להצדיק את האינפנטיליות שלו - מה הוא עושה עם זה?

ב. גישה אחת תאמר שמתוך הנפש עצמה, בטהרתה, נזכה לצאת מהקטנות שלנו. יש עבודה נפשית שמעבירה את המידות עידון. יש בזה אמת, אפשר להשתפר. ועדיין יש בעיה: אנחנו עדיין תקועים בעצמנו.
ביטוי לכך קיים בדברי יהודה עצמו. כשטענתי שבניגוד למה שעולה מדבריו, האדם יכול לצאת מעצמו - הוא התקוממם ואמר ש"בוודאי שהאדם יכול לחרוג מעצמו... אבל זה אירוע, חתיכת אירוע".
שימו לב לשני הבדלים: א. אצל יהודה זה חתיכת אירוע. ב. אני אמרתי שהאדם יכול *לצאת* מעצמו, ויהודה ענה שאדם יכול *לחרוג* מעצמו. בעיני ההבדל לא רק סמנטי.
התפישה שנצמדת מאד לנפש של האדם לא מאמינה שהאדם יכול להיות קשור לרוח. כל שינוי באדם חייב להיות ארגון מחדש של הנפש, אי אפשר לנוע הלאה. כלומר אפשר, אבל זה מין אירוע חריג. בדרך כלל אתה תקוע במה שנולדת בו, עם כמה סובלימציות.
כש"מבשרי אחזה אלו-ה", מה שקורה הוא שאני תקוע בתוך בשרי. כלומר אני חווה הרבה דברים, אבל הכל נשאר בתוך עצמי. נניח, אומרים שאני רואה רע באדם אחר, כי אני בעצם רואה את הרע בעצמי וגם להיפך. מה יוצא מזה? יוצא שאני אף פעם לא רואה את האחר אלא את עצמי. כלומר את האחר כפי שהוא משתקף בתוכי. כמו אצל קאנט, העולם לא קיים אלא רק אני. והקאץ' הוא - שזה נכון תמיד, וזה כולל את הקשר לאחרים וגם לקב"ה.

טוב, איך כן יוצאים מהנפש? צריך, כדברי יהודה, *חריגה*. אירוע חד פעמי שבו פתאום אני רואה את העולם בחוץ. וגם זה אחרי השגת מדרגות. כלומר היציאה מעצמך היא מין הישג חד פעמי, חוץ עולמי. קצת כמו לאכול עוגיית חשיש.
כל זה נובע מכך שה"אני" הוא הנפש. אני הלב, אני החלל השמאלי. יש לי גם "אני" שהוא החלל הימני, אבל עיקר ה"אני" הוא משמאל. לכן כולנו בינוניים ואנחנו צריכים צדיק. הצדיק הוא החריגה, הוא המדרגה. הוא נותן בנו המון אמון, אבל זה בעצם כי מראש הציפיות ממנו פחותות.

(אני עושה עוול בהצגת הדברים בדרך שטחית כזו, אבל הניסיון שלי הוא להצביע על הקושי בתפישה הזו. החסידות נותנת באדם המון אמון, ונותנת מקום גם לחומר ולחיי היום יום. אבל לנתינת האמון הזו יש תג מחיר)

ד. אבל מה קורה אם אני אומר שעיקר האדם הוא הרוח? שה"אני" העיקרי הוא מה שאני רוצה להיות?
במקרה כזה ה"אני" מונח בבחירה ובעשיה. בשינוי. השינוי רק איננו ארגון מחדש של הנפש אלא יציאה החוצה. היציאה החוצה היא לא משהו שקורה בשלב האחרון, מין הישג של הגדולים ביותר. היא תביעת היסוד מכל אדם. אני מבטא את עצמי בהשתנות שלי. דבר ראשון, תשתנה.

זה, כמובן, מאד קשה. הסטנדרטים הנתבעים ממני הרבה יותר גדולים. וכן, במובן מסוים, אני צריך ללמוד לבקר את הנחות היסוד שלי ואת האינטואציות שלי. ונכון, לצאת מהרחם זה כואב, לגלות שיש עולם זה מפחיד. אבל ככה ה"אני" שלי גדל, לא קטן.

שימו לב: זה לא "אני" טרנסצנדנטי, משהו שמעבר לי. אם אני מבין שהבחירה והשינוי הם ממש חלק מה"אני" שלי - אז לא מדובר כאן על סגולה, מדובר על משהו ממשי. תובעני, אמנם. מחייב אותי ללמוד מחדש דברים ולא לתת אמון כמעט בלתי מסוייג בנפש שלי. אבל זה אני. מתי אני חושב שהבחירה היא מחוץ לי? כשהשכל הוא מין מוחין שנמצאים מעלי, מעל הלב ומחוץ לחלל השמאלי.

נודה על האמת: מגישה כזו, שמדגישה את השינוי, עלולות לצמוח בעיות. אפשר להסיק ממנה שהנפש בכלל לא נחשבת, ולכן לזלזל בה ולדכא אותה. אני לא אומר שהתופעות לא קיימות. אבל הן לא נגזר בהכרח מהשיטה. גם אם ה"אני" העיקרי הוא הרוח עדיין יש לאדם נפש - רוחנית ובהמית.

ה. הנקודה השניה, שאליה יהודה כל הזמן חותר גם אם לא אומר במפורש, טוענת שהגישה הזו, שאומרת שאתה לא מבין, שאתה קטן, מצריכה ממילא מורה. מישהו אחר שיאמר לך מה לעשות. אז הוא לא מרחיק לכת לרמוז (כמו שעושים בתגובות) שזו *הסיבה* לגישה הזו - כלומר רבנים עושים קופה על גבי תלמידיהם התמימים - אבל המסר בתת מודע הוא "אסור שמישהו אחר יגיד לך שאתה טועה, תמיד אתה צריך להיות הפוסק העליון"

אני רוצה להראות איך העמדה הזו נגזרת ממה שיפרח אמר קודם, וזה לאו דווקא לשבחה.
אם אני לא יכול לצאת מעצמי, ממילא אני יכול לפגוש את השני. "השני" הזה הוא הן אנשים אחרים והן *ה*אחר, כלומר האלוקי, הרוחני.

מכאן נגזרים שני דברים:
1. לעולם אין לנו דרך להפגש עם האלוקי. מבשרי אחזה אלוק - אבל אני עדיין תקוע במבוך המראות של "מבשרי". ממילא כיומרה להנהגה היא פסולה. איש, לעולם, לא יכול לומר "הדרך הזו (שאני מנחה בה) היא דרך נכונה יותר, כדאי שתעזוב את התפישות הראשונות שלך". הוא לא יוכל ואסור לו, וכמה שהוא ינסה לשים את עצמו בצד ולדבר על הדרך, אנחנו נגרור אותו בכוח פנימה ונזכיר לו שהוא הנושא. כי מה שהוא מדבר איננו תורה אלוקית, אלא הבשר שלו.
2. אין דרך לפגוש את האחר, לכן כל פגישה עם האחר היא לעולם דריסה של האחר. לא ייתכן שמישהו יבוא אלי לביקור וילמד אותי מה לעשות. אם הוא מגיע אלי זה אומר שהוא עלה עלי עם D9.

יוצא, אם כן, שהגישה הזו כאילו נותנת אמון באדם, נותנת לו עצמאות. אבל עצמאות לשם מה? לא לשם שינוי, לא לשם מפגש עם האלוקי. כשלא נותנים אמון ברב שלי או שלך, כשהוא לא יכול אפילו במאמץ גדול. לדבר דברי אלוקים חיים. תמיד הוא מדבר את דברי עצמו - אז בעצם, גם *בי* לא נותנים אמון. כי גם אני לכוד בתוך עצמי, לעד.

יותר מזה, עדיין יש את מימד החריגה. גם לשיטה הזו חייבת להיות דרך לאדם לצאת מעצמו. זהו הצדיק, שהוא דמות מיוחדת, שונה. אני לעולם לא אהיה צדיק, אני אהיה חסיד של הצדיק. כי הכרת האחר היא עניין ליחידי סגולה. שינוי העצמי וקידומו, לא רק מבוך המראות של "תחשוב טוב יהיה טוב" - כל אלו קיימים, אבל רק אצל אחרים, שנשמתם נוצרה שונה.

לעומת זאת תלמידי הגר"א אומרים - כולנו יכולים לבחור. זה האני שלנו וזה בידינו. תצטרך לעשות אלף מהפכות, תצטרך להיות (במידת מה) חשדני כלפני עצמך, כלומר כלפי החלקים הנמוכים של עצמך. אבל את זה תעשה אתה ולא מלאך, אתה ולא שרף. אתה צריך להקשיב בכל מאודך לרבותיך, ויותר מזה: לתורה. אבל זה לא חיצוני ממך, זו לא חריגה אל עולם אחר. ההפרדה בין עמי ארצות לתלמידי חכמים קיימת בחריפות, אבל איש לא מונע ממך לעבור מצד לצד. אין נשמה של ת"ח ונשמה על עם הארץ. יש אנשים שבחרו לחיות כך או אחרת.

ו. אבל כדי להאמין שה"שכל של תורה" הוא חלק מהאני, חלק מהבחירה ולא עולם זר, צריך לתפוש אחרת מהו שכל, מהי מחשבה. זה, אני חושש, ייאלץ לחכות לזמן אחר.

________________
[1] הבהרה: מה שאני כותב כאן הוא על פי לימוד מרבי וקריאה בנפש החיים. כך מקובלני שזו עמדת תלמידי הגר"א, לא למדתי את קול התור רמ"מ וכדומה. אולי חלק מהדברים הם כבר פיתוחים של הרב.