א. כשהגעתי לישיבה הגבוהה, המטען היחיד שנשאתי איתי היו ספרי מוסר שלמדתי כתיכוניסט. כיון שכך, הייתי חדור השקפת עולם מוסרניקית כבדה של חובה מדוקדקת. לכל דבר צריכה להיות סיבה ברורה. מטרה מוצהרת ולגטימית.
התפיסה הזו יכולה לבנות אנשים, אין לי ספק. אותי היא בעיקר גמרה. כשהתחלתי לנסות להשתחרר ממנה, מה שהפריע לי היו בעיקר ההקלות.
הקלות זה אומר שגם אם אתה מוסרניק, עדיין מותר לך לטייל. כי לפעמים זה לא ביטול תורה אלא קיומה. חייבים להרפות מדי פעם אם אתה לא רוצה לקרוס. אפשר גם להשתרע ליד מעיין, אפשר ללמוד לנגן. אתה יכול לעשות הכל - כלומר, המון - ועדיין לא לפגום בהשקפה המוסרית שלך. כי לכל דבר יש מקום.
דווקא ההקלות האלו והגמישות הזו - הן אלו שהקשו עלי. כי הן הותירו אותי אילם. הרגשתי חנוק, כלוא - אבל לא היה לי שום הסבר. לו נאסר עלי לנגן, לכתוב, לצאת לחופש - הייתי יכול להצביע ולומר (לעצמי, כמובן. אני הרי הייתי הסוהר): אתם רואים? זה מה שחסר לי. דווקא כי הכל היה מותר, למראית עין לא חסר לי דבר - דווקא לכן הייתי עוד יותר כלוא.
מאוחר מאד הצלחתי לנסח ולהבין: בתוך עולם מחושבן של תכליות אפשר למצוא מקום כמעט להכל, חוץ מלדבר אחד: אין מקום לחוסר חשבון. אפשר ללכת לעשות כל פעילות שתרצה - בתנאי שהפקיד המדוייק שבשולי המחשבה שלך ימשיך להשגיח בדממה אפורה, במדידה של דקות על דף משבצות.
ב. אנשים מחפשים את האנושיות שבכל דבר. רוצים לראות רוך, עיגול, תווך וחלל. רוצים אוזן פתוחה.
אבל הם לא קריקטורה של בקשת חופש. הם לא חושבים (נניח) שרק חילוניים הם אנושיים. הם מרחיבים את גבולות האנושיות הזו בלי הרף. אפשר להיות חילוני אנושי, זה בטוח. אבל אפשר גם להיות דתי אנושי, וצו"לר כמו שהייתי? זה מאד מאד אנושי.
ברגע הראשון זה מפתה: הנה, אותם אנשים רגישים, כנים ומדוייקים (באמת) נותנים לגיטימציה גם לבעירה שלי. אומרים: גם אתה יכול להיות כנה, אותנטי. לך תדע, אולי יום אחד אפילו יצא לך סיפור על החיים שלך.
אבל אחרי רגע אני מבין שהקבלה הזו היא מלכודת. ההגדרה הזו לאנושיות - היא עצמה החומות. לומר "גם דתי הוא אנושי" זה בעצם לומר שיש דרך אחת להיות אנושי, ואת כולם נוכל להכניס לתוכה. לומר "גם בך יש אנושיות" הוא להצהיר במובלע שהתובענות שלך, שהשאיפות שלך, שהמחשבה שלך - הן אידיאולוגיה, הן אויר דליל, הם מופשטות כמו קתדרלה לבנה וריקה. אלא מאי? חוץ מהם יש בך גם אנושיות (כלומר אתה כמונו). שכוייח, כמו שאומרים.
אז לא: האידיאולוגיה שלי, הרצון שלי, השאיפות והחוּמרה, התקוות וההסתערות מול שטף החיים בגאווה קדומה ושותקת - כל אלו אינם ריקים ומופשטים, אינם קתדרלה. החיים שלי פועמים בתוכם.
לא מאמינים לי? מאז ומעולם חוויתם את כל אלו אחרת, פסלי אראגונאת' צוננים וזרים? זו החוייה שלכם - לא כך אני חי. המחשבות והתפישות, הספרים והשאיפות הרוחניות - אלו הם *חיי*. וכל הספקות שבעולם וכל המניפסטים בעד אנושיות לא יגזלו ממני את חווית החיים שלי שהיא לגמרי אנושית, וממש אחרת.
Loading
