בחג הזה פתאום חשבתי עד כמה רות היא מגילה א-היסטורית. היא נמצאת

ח' סיון התשע"ה

נושאים באתר

בחג הזה פתאום חשבתי עד כמה רות היא מגילה א-היסטורית. היא נמצאת בתקופת שפוט השופטים אבל אין בה אפילו הד של כל המלחמות הפנימיות והחיצוניות של אותה תקופה. היא סיפור מכונן של בית דוד אבל נעדרת פאתוס מלכותי. כל הנביאים יסתובבו מסביב השורה התחתונה שלה אבל אין נביא אחד שמדבר בה ומסביר מה קורה.

וזה הזכיר לי מדרש נפלא ברות רבה:
"ויאמר לה בועז לעת האכל גשי הלום"
ר' יוחנן פתר בה שית שטין [ביאר את הפסוק בשש דרכים]:
מדבר בדוד: "גשי הלום" - קרובי למלכות, ואין הלום אלא מלכות...
"ואכלת מן הלחם" זו לחמה של מלכות.
"וטבלת פתך בחומץ" אלו היסורין...
"ותאכל ותשבע ותותר" - אוכל בעולם הזה, אוכל לימות המשיח, אוכל לעולם הבא.
דבר אחר: "גשי הלום" מדבר בשלמה...
דבר אחר: "גשי הלום" מדבר בחזקיהו...
דבר אחר: "גשי הלום" מדבר במנשה ...
דבר אחר: מדבר במלך המשיח...
דבר אחר: מדבר בבועז:
"גשי הלום" - קרובי להכא.
"ואכלת מן הלחם" - זה לחמן של קוצרים.
"וטבלת פתך בחומץ" - דרך הקוצרים להיותן טובלין בחומץ פתן.

כשנתקלתי במדרש הזה בפעם הראשונה נתקפתי צמרמורת עונג ללא שם. אחרי כל המעוף הנפלא לגובה, לתהום ולעתיד, בפירוש השישי ר' יוחנן מחליט דווקא להנחית אותנו אל הפרוזה. "הלום" הוא כבר לא מלכות אלא פשוט כאן. הלחם הוא לחם והחומץ חומץ.

אם נהיה לרגע מודעים למשעולים השגורים של המחשבות שלנו, בשלב הזה אני אמור להסביר עד כמה הפשוט הוא לא בנאלי ולשיר שיר הלל לפת לחם כפרית וקלישאות כגון דא.
אני לא עומד לעשות את זה. למעשה, אני סולד מאמירות כאלו. הן מדיפות ריח כבד של יאוש מהמופלא. התאכזבנו מחלומות הילדות מלאי הפאתוס שלנו, נמאס לנו כבר לחלום - ועכשיו באים צידוקים למה הדיעבד הוא כל כך טוב. הדיעבד הוא לכתחילה, הדיעבד הוא הוא הלכתחילה. אין למעלה מבינוניות.
אני יכול לסנגר מאד על העמדה הנפשית הזו, אבל לא מוכן לסבול שעושים ממנה אידיאולוגיה. אפשר ללכת בדרך אחרת.

יתכן, לדוגמה, שבועז מודע לגמרי למעמד הנשיאותי שלו. הוא מודע לייחוד של שושלת פרץ. הוא טעון כולו במטען שלה אבל לא מרגיש צורך להחצין אותו. כמו אדם שנושא בקרבו הר געש: אם הוא באמת גבר, הוא לא מרגיש שום צורך לירוק לבה כל היום.

אם תופסים כך את הדברים בועז איננו איש פשוט, יש בו הר געש. כשצריך באמת את הלהט הזה (בשביל להביס דרקון, לכבוש עיר, לשחזר שמונה מאות הלכות - בחרו אתם את מעשה הגבורה המועדף עליכם) - הוא יקום ויעשה. אבל בשאר הזמן הוא שליו לגמרי. כל מילה שלו טעונה בכל האתוס ההיסטורי בלי צורך בפאתוס.
כך אולי אפשר להסביר את המסורת של תלמידי הגר"א שאצל הגר"א התגלגלו מופתים מתחת לשולחן ואיש לא התכופף להרים. לא שאין מופתים - מי שבאמת מגניב לא חש צורך להתעסק בהם כל היום.

השלכה של תפיסה כזו היא שהבדלים העמוקים באמת סמויים מהעין. השאלה היא לא *מה נאמר* אלא *מי האומר*. באותם אותיות, מלים ורעיונות יכול לשכון הר געש או גורנישט. קשה להראות באצבע שקיים הבדל, אבל הוא ישנו[1].

לכן ר' יוחנן אומר את הפירוש הפשוט על הפסוק בסוף ולא בהתחלה. אחרי שעלינו למעלה, אנחנו מסוגלים להחדיר את הלמעלה חזרה לכאן. לא בוויתור על הגבוה או מעיכה שלו. אפשר להיות מדודים ומאופקים ובאמת בלי לוותר על הלהט.

אחד התנאים לזה הוא שהעולם הפרוזי איננו *משל* לעולם הגבוה (כך שתמיד יש פער בלתי ניתן לגישור בין הלמעלה והלמטה); כל מילה נושאת בקרבה עולמות שלמים ממעל לה. היא לא משקפת אותם או מייצגת אותם: היא מאוחה איתם באינספור דרכים. כמו ההתעקשות של המהר"ל שצלם אלוקים הוא (לא רק, אבל גם) עצם העובדה הפיזית שאדם הולך זקוף.

לכן מגילת רות היא ספרות גדולה - היא מדברת מאד באיפוק אבל דרקון ערני וחרישי בתוכה.
"ליני הלילה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי השם"

~~~~~~~~
[1] הרבה פעמים הוא גם קצת "דולף" החוצה, אבל זה דיון אחר.
Loading