בואו נדבר רגע על מזרחיוּת
ארבעת המופלאים של כחול לבן ירדו להם לירוחם כדי לשחק שש-בש עם פקקי בקבוקים. מעיין התקומם וטען שזו גזענות: במקום להצטלם עם אנשים שגדלו בירוחם והפכו לפרופסורים, הם הולכים ומשחקים שש-בש. כי מה זה ירוחם? מזרחיים. ומהי המזרחיוּת, מבחינתם? שש-בש וחומוס.
עכשיו, אני אשכנזי-צהוב-מת ולכן לא מרגיש לי נכון להכריע לצד כלשהו בדיון, במקום זה רק אסקור כמה דרכי התמודדות עם הטיעון של "מזרחיוּת היא שש-בש"
א. הראשונה מתקוממת ואומרת: מזרחיים הם רק שש-בש? יא מתנשא. אני מכיר מזרחיים מהנדסים, רופאים ומנהלים. אתה חושב שמזרחיים חייבים לשבת במרכז דימונה לשתות ערק? גזען.
בגישה זו, מכלול הערכים הוא אניברסלי. אף אחד לא רוצה להרוויח פחות כסף. כולם רוצים לגור בקיסריה. וכולם גם יכולים בעקרון, לא משנה מה שם המשפחה. כל קביעה אחרת היא גזענות.
ב. הגישה השניה (תיכף נפרט אותה) - מתנפלת על הראשונה. מה שהטיעון הזה עושה הוא להגן על המזרחיים, אבל לא על המזרחיוּת. אם שם המשפחה שלך בוסקילה או נולדת בבית שאן עדיין תוכל לעמוד בסטנדרטים מוחלטים כמו גובה משכורת, אינטלקטואליות או מצליחנות. אבל המזרחיוּת? פולקלור או משהו שעדיף לברוח ממנו.
ג. לכן הגישה השניה באה ומחבקת את הטענה. כן, מזרחיים זה שש-בש וטחינה, חום ועממיות. האידיאל המשוכנז שאתם מציעים הוא, ובכן, משוכנז. אתם כאילו מצילים את המזרחיים, ובעצם מחבקים אותם חיבוק דב. אני לא מעוניין לקבל אישרור מאליטה לבנה. התרבות שלי לא נמוכה יותר. מה שאתם קוראים עממיות אני קורא להיות בן אדם, להיות נורמלי. מה שאתם קוראים אינטלקטואל אני קורא להיות מנותק מרוכז בעצמו.
לומר "גם בוזגלו יכול להיות מהנדס ולגור בצהלה" זה הכי להתגזען עלי.
במלים אחרות, הגישה השניה מאמצת את הזיהוי בין מזרחיוּת לבין מה שנתפס כתרבות נמוכה, אבל מערערת על ההיררכיה בין תרבות נמוכה או גבוהה. אין משהו טוב יותר בלהיות בעשירון העליון ולגור בצהלה. להפך.
כשהיא נלקחת אל הקצה, גישה זו תערער לפעמים על עצם קביעת איזושהי היררכיה.
ד. כמובן, תבוא הגישה הראשונה ותכעס על השניה - הפנמתם את הגזענות. הפכתם את הסחלה לאידיאל. לא רק שאתם מאמינים שאתם חייבים להיות "עממיים" (שם מכובס לבהמיים) - אתם מתחילים להתגאות בזה.
ה. ישנה גם דרך שלישית: אני לא מחפש את האשרור שלכם אלי ולתרבות שלי. עדיין, ליחס אלי שש-בש הוא גזענות. מזרחיוּת היא לא אייל גולן אלא האנדלוסית, לא מובטלים ששותים ערק אלא הרב אליהו בן-אמוזג.
בטיעון הזה, אני כן מסכים עם שיש דברים גבוהים ונמוכים רק אומר שהקנה המידה האשכנזי שלכם עקום. יש תרבות גבוהה מזרחית והיא אחרת מזו האשכנזית - ועדיין אתם תצטלמו תמיד ליד הנמוכה, מבחינתכם כדי לרדת אל העם - וזו עצמה גזענות.
פה העסק מתחיל להיות עדין. האם יש איזו חפיפה בין מה שאני מגדיר איכותי - בתוך התרבות המזרחית - לבין מה שמוגדר איכותי על ידי האחר? אולי להיות מהנדס, מנהל, מצליחן, הוא לא בהכרח השתכנזות אלא הגדרת טוב אוניברסלי? ואם כך מה ההבדל בין גישה זו לגישה הראשונה? רק לגבי תרבות ומוזיקה, נניח?
ואם אין חפיפה בין הגדרות האיכות - במה גישה זו שונה מהגישה השניה? ולמה להיעלב כשמייחסים אלי שש-בש? הם אולי טועים בלמצוא את מה בדיוק מייצג את האיכות שלי באופן נכון אבל בעצם - מאיפה להם לדעת מה כן איכותי?
ו. ואת אותה חלוקה עצמה אפשר להחיל על עוד דיונים בסגנון. נשיות מול גבריות, נניח.
ארבעת המופלאים של כחול לבן ירדו להם לירוחם כדי לשחק שש-בש עם פקקי בקבוקים. מעיין התקומם וטען שזו גזענות: במקום להצטלם עם אנשים שגדלו בירוחם והפכו לפרופסורים, הם הולכים ומשחקים שש-בש. כי מה זה ירוחם? מזרחיים. ומהי המזרחיוּת, מבחינתם? שש-בש וחומוס.
עכשיו, אני אשכנזי-צהוב-מת ולכן לא מרגיש לי נכון להכריע לצד כלשהו בדיון, במקום זה רק אסקור כמה דרכי התמודדות עם הטיעון של "מזרחיוּת היא שש-בש"
א. הראשונה מתקוממת ואומרת: מזרחיים הם רק שש-בש? יא מתנשא. אני מכיר מזרחיים מהנדסים, רופאים ומנהלים. אתה חושב שמזרחיים חייבים לשבת במרכז דימונה לשתות ערק? גזען.
בגישה זו, מכלול הערכים הוא אניברסלי. אף אחד לא רוצה להרוויח פחות כסף. כולם רוצים לגור בקיסריה. וכולם גם יכולים בעקרון, לא משנה מה שם המשפחה. כל קביעה אחרת היא גזענות.
ב. הגישה השניה (תיכף נפרט אותה) - מתנפלת על הראשונה. מה שהטיעון הזה עושה הוא להגן על המזרחיים, אבל לא על המזרחיוּת. אם שם המשפחה שלך בוסקילה או נולדת בבית שאן עדיין תוכל לעמוד בסטנדרטים מוחלטים כמו גובה משכורת, אינטלקטואליות או מצליחנות. אבל המזרחיוּת? פולקלור או משהו שעדיף לברוח ממנו.
ג. לכן הגישה השניה באה ומחבקת את הטענה. כן, מזרחיים זה שש-בש וטחינה, חום ועממיות. האידיאל המשוכנז שאתם מציעים הוא, ובכן, משוכנז. אתם כאילו מצילים את המזרחיים, ובעצם מחבקים אותם חיבוק דב. אני לא מעוניין לקבל אישרור מאליטה לבנה. התרבות שלי לא נמוכה יותר. מה שאתם קוראים עממיות אני קורא להיות בן אדם, להיות נורמלי. מה שאתם קוראים אינטלקטואל אני קורא להיות מנותק מרוכז בעצמו.
לומר "גם בוזגלו יכול להיות מהנדס ולגור בצהלה" זה הכי להתגזען עלי.
במלים אחרות, הגישה השניה מאמצת את הזיהוי בין מזרחיוּת לבין מה שנתפס כתרבות נמוכה, אבל מערערת על ההיררכיה בין תרבות נמוכה או גבוהה. אין משהו טוב יותר בלהיות בעשירון העליון ולגור בצהלה. להפך.
כשהיא נלקחת אל הקצה, גישה זו תערער לפעמים על עצם קביעת איזושהי היררכיה.
ד. כמובן, תבוא הגישה הראשונה ותכעס על השניה - הפנמתם את הגזענות. הפכתם את הסחלה לאידיאל. לא רק שאתם מאמינים שאתם חייבים להיות "עממיים" (שם מכובס לבהמיים) - אתם מתחילים להתגאות בזה.
ה. ישנה גם דרך שלישית: אני לא מחפש את האשרור שלכם אלי ולתרבות שלי. עדיין, ליחס אלי שש-בש הוא גזענות. מזרחיוּת היא לא אייל גולן אלא האנדלוסית, לא מובטלים ששותים ערק אלא הרב אליהו בן-אמוזג.
בטיעון הזה, אני כן מסכים עם שיש דברים גבוהים ונמוכים רק אומר שהקנה המידה האשכנזי שלכם עקום. יש תרבות גבוהה מזרחית והיא אחרת מזו האשכנזית - ועדיין אתם תצטלמו תמיד ליד הנמוכה, מבחינתכם כדי לרדת אל העם - וזו עצמה גזענות.
פה העסק מתחיל להיות עדין. האם יש איזו חפיפה בין מה שאני מגדיר איכותי - בתוך התרבות המזרחית - לבין מה שמוגדר איכותי על ידי האחר? אולי להיות מהנדס, מנהל, מצליחן, הוא לא בהכרח השתכנזות אלא הגדרת טוב אוניברסלי? ואם כך מה ההבדל בין גישה זו לגישה הראשונה? רק לגבי תרבות ומוזיקה, נניח?
ואם אין חפיפה בין הגדרות האיכות - במה גישה זו שונה מהגישה השניה? ולמה להיעלב כשמייחסים אלי שש-בש? הם אולי טועים בלמצוא את מה בדיוק מייצג את האיכות שלי באופן נכון אבל בעצם - מאיפה להם לדעת מה כן איכותי?
ו. ואת אותה חלוקה עצמה אפשר להחיל על עוד דיונים בסגנון. נשיות מול גבריות, נניח.
