א. קראתי בשבת חול המועד את הרב זקס בהקדמה ל'השותפות הגדולה'. הוא טוען שאסור לבלבל בין חפצים לאנשים. התייחסות לאנשים כאילו היו חפצים מובילה לאלימות. התייחסות לחפצים כאילו היו אנשים מובילה לפגאניזם ולעבודה זרה.
ב. ואז הגיע שמיני עצרת והמילים קפצו לי כאילו אני אומר אותן לראשונה: "שתרחם עלינו ועל מקדשך השמם"
אתם מבינים, המקדש יושב שמם ועלוב, ואנחנו מתפללים: רחמים עלינו ועל מקדשך השמם. הוא היה מקדשך. הוא עדיין. אבל הוא חרב. לא תרחם עליו? ממש כאילו היה אדם.
כי, אתם מבינים, אין דבר כזה לרחם על חפצים, לרחם על 'מה'. אפשר לרחם רק על מישהו, על 'מי'. כשאנחנו מבקשים מהקב"ה שירחם על המקדש אנחנו אומרים שיש פה איזה 'מי', ורחמים עליו.
ג. זה כמו שטיטוס נועץ בפרוכת חרב ומטפטף ממנה דם. אז ברור שזה רק משל. אבל מה בדיוק כאן המשל? אולי רק הדם הוא משל, כי לפרוכת אין וורידים. אבל שטיטוס הרג איזה 'מי'? זה לא משל.
(אולי לא הרג ממש, אולי 'מי' רוחני לא יכול למות, רק להיפצע עד זוב דם. אבל היה שם מי, היתה שם פגיעה, לא נחרבו רק עצים ואבנים)
ד. כך גם כנסת ישראל שמתוארת במדרשים (ובמגילת איכה) כ'מי', כאשה אבלה או שמחה. כן, זה רק משל. אבל משל למה? לאיזו 'מדרגה', מעלה רוחנית סימבולית? או שאולי באמת יש מי רוחני, כנסת ישראל.
ה. נראה לי - ואני אומר את זה בסימן שאלה - שקדושה יכולה להיות חיה, יכולה להיות 'מי'. זו לא עבודה זרה כי קדושה היא האופן בו הקב"ה מתגלה - והוא מתגלה גם כ'מי', לא רק כ'מה'. למה לומר שעצם אובייקטיבי ויבש הוא כן הופעה של הקב"ה - אבל חיים ותודעה לא?
העולם מלא חיים, לא רק או בעיקר אובייקטים. מלא במי ולא רק במה. נכון, האדם הוא היחיד שיש לו בחירה, אבל החיים, היינו אישיות ותודעה, ממלאים את כל חלל העולם.
רחמים על כל העולם.
Loading
