(ללא כותרת)

א. עם הזמן אני מגלה שאחד המשאבים הכי חשובים להסברה רוחנית הוא סיפורים טובים.

אבל לא משום שאני משתמש בסיפורים כמשל, כלומר כצעד ריטורי וממילא כפשרה: הבאנו אותו כדי למשוך את לב האדם, לסקרן אותו, "להחליק לו במורד הגרון" את התוכן.

בתפיסה כזו המורכבות של סיפור עוזרת לנו למכור את התוכן, אבל על הדרך מטשטשת אותו. משל הוא תמיד לא מדוייק ומכוון כמו הסברה שכלית - אנחנו משתמשים בו פשוט כי יש לו הרבה יותר קונים. גישה כזו תעדיף, אם ניתן, אלגוריה ולא משל: שפרטי המשל יתאימו אחד לאחד להסברה שכלית.

ב. יש יחס אחר לסיפור: המורכבות שלו איננה עניין פרסומאי שפוגע במידת מה בתוכן - אלא בדיוק להפך. היא המבוקש. היא הסיבה לכך שסיפור מסביר יותר טוב ולא פחות טוב.

תוכן רוחני הוא תמיד מפותל, מורכב, מעוטר בצדדים, לא צפוי וקשה לאחיזה. הסברים הם טובים וחשובים, אבל לא מצליחים ללכוד אותו בכף.

אנקדוטה טובה, כזו שיש בה טוויסט, מורכבת, עם קצוות פתוחים, עם כמה פנים - היא יודעת לדבר הכי טוב את התוכן הרב רבדי של עניין רוחני.

לכן אני מלקט אנקדוטות טובות ומתייק אותן בראש. לא כי הן משל או אפילו רח"ל אלוגריה. אלא כי זו שפה שיכולה לדבר את העולמות הרוחניים טוב יותר מאשר שכלתנות.