(ללא כותרת)

כ"ג שבט התש"פ

נושאים באתר

א. נניח שאתה מפקד בכיר שבא לתקוף מערך כוחות של האויב, ואתה מזהה פרצה: קטנה, חמקמקה, מובן איך האויב פספס אותה - שווה לשקול להשתמש בה. זו יכולה להיות מלכודת, או פשוט פשלה של האויב שאתה מנצל.

אבל מה קורה אם זו לא פרצה קטנה אלא ענקית, משהו מרהיב במופרכות שלו? פה כדאי לחשוב שבע פעמים. הרי זו פרצה ברורה. למה האויב השאיר אותה? אולי הוא סתום לגמרי והמודיעין שלו נראה כמו הכלאה בין חפרפרת, נחש ודג - לא רואה, שומע או מדבר. אבל אולי לא. מה הוא יודע שאתה לא יודע?

ב. אותו הדבר לגבי שיטות מחשבתיות. אם עומדת מולך שיטה קוהרנטית לחלוטין שהצלחת למצוא באג קטן ודק בטיעונים שלה - זה מעניין לחפור בבאג הזה. אבל אם הבאג הוא ענק ומפלצתי, חוסר הקוהרנטיות מופרך, עצור רגע ותחשוב אולי אתה מפספס משהו. הרי הקושיה היא אובייס כך שבטח היריב כבר הבחין בה ולמרות זאת הוא ממשיך להחזיק בשיטה. אולי אתה פספסת משהו?

ג. פעם כתבתי דברים דומים לגבי פוסטמודרניזם: כל כך קל לטעון "זו שיטה שמתנגדת לשיטות? סתירה פנימית, הרי היא בעצמה שיטה!" וואו, נכון, איש מעולם לא חשב על זה, זו קושיה כל כך מקורית וחריפת אבחנה.

הרבה יותר הגיוני ומעשיר לשאול: אם יש חור כל כך גדול בתיאוריה, אולי יש משהו בסיסי שאתה לא מבין או מכיר. אולי אתה תוקף איש קש והמשמעות האמיתית של הדברים נסתרת ממך.

גישה כזו, אישית, העשירה אותי בכיווני מחשבה שלא הכרתי. גם אם אני לא מסכים איתם, הם שינו את מרחב החשיבה האפשרי שלי.

ג. כך גם לגבי הדברים של אבישי בן חיים. האם יש חורים ואפילו גדולים בתפיסה שלו? כן, זה האובייס. אז למה הוא מחזיק בה למרות החורים? בעיני זו שאלה מפרה בהרבה. היא מאפשרת ללמוד מגישתו נקודות מבט חדשות עליהן לא היינו חושבים בגישה קוהרנטית ונטולת חורים (נניח)
Loading