א. למה בעצם לא לבטל את את משרד התרבות ולהעביר את כל התקציב שלו לביטחון ורפואה?
כן, אני שומע את הליברטריאנים בקהל צוהלים ואומרים "כן, בטח".
אבל: למה לא נבטל גם את משרד החינוך, התעשיה ונעביר את התקציבים למשרד הבריאות?
ובכלל, איך אנחנו מעזים (מוסרית) לאכול יותר מאשר פת במלח ואת השאר לתת לחולים? זה הרי פיקוח נפש!
עיזבו אחרים - איך אנחנו מעיזים לנסוע לחופשה בקיץ במקום לשים עוד כסף לחיסכון לזמן מחלה או זקנה בשבילנו?
אל תענו לי כרגע מעשית ("זה לא יעבוד", "בריחת המוחות", "עקומת לאפר"). אני שואל מבחינה מוסרית.
ב. התשובה הפשוטה היא שפיקוח נפש דוחה כל דבר אחר כשיש התנגשות קונקרטית. אבל בחישובים של זמן ארוך, של השלכות מסדר שני, אנחנו מכמתים בין קיום החיים לבין איכות החיים (כדאמרי אינשי - עדיף לחיות שבעים שנה מאשר למות שמונים שנה). אנחנו מפנים תקציבים (לאומיים ואישיים) לא רק לדברים של סכנת חיים, אלא גם לדברים שמשנים את איכות החיים היום יומית.
ברור שבשקלול הזה, עצם החיים שווים יותר מאיכות החיים, עדיין ביניהם טרייד אוף: הרבה איכות חיים שקולים לקצת פיקוח נפש. אבל הם שקולים.
ג. מכאן לטענה החלולה שנטענת כרגע משמאל, ש"יש הרבה פחות הרוגים מאז שיצאנו מעזה".
אני כרגע בכלל לא מדבר אידיאולוגית, וגם לא על ההשפעות המשחקיות של הגירוש מעזה, אלא על מה שחווינו השבוע, בפעם המי בכלל סופר.
ברור שאין השוואה בין הפחד של לרוץ למקלט לבין אדם מישראל שנהרג. אבל מתישהו חייבים לעשות את החשבון. האם כדי להמנע משני הרוגים כדאי להכניס את ישראל למצב בו רבבות אזרחים רצים למקלטים פעם בחודש? מאות אלפים פעם בשבוע? כל המדינה פעמיים ביום?
ולא, אל תאשימו אותי בהקצנה לאבסורד. מה שקורה שוב ושוב, מה שלפני עשור איש לא היה מעלה על דעתו שישראל תספוג בלי להגיב, חילול השם המטורלל הזה - הוא כבר אבסורדי בעצמו. פשוט התרגלנו.
ד. אני כרגע לא מציע פתרון לעזה. אין לי. רק מבהיר שלומר "אבל יש פחות הרוגים, אז הגירוש היה רעיון טוב" - הוא עיוורון מוחלט.
כן, אני שומע את הליברטריאנים בקהל צוהלים ואומרים "כן, בטח".
אבל: למה לא נבטל גם את משרד החינוך, התעשיה ונעביר את התקציבים למשרד הבריאות?
ובכלל, איך אנחנו מעזים (מוסרית) לאכול יותר מאשר פת במלח ואת השאר לתת לחולים? זה הרי פיקוח נפש!
עיזבו אחרים - איך אנחנו מעיזים לנסוע לחופשה בקיץ במקום לשים עוד כסף לחיסכון לזמן מחלה או זקנה בשבילנו?
אל תענו לי כרגע מעשית ("זה לא יעבוד", "בריחת המוחות", "עקומת לאפר"). אני שואל מבחינה מוסרית.
ב. התשובה הפשוטה היא שפיקוח נפש דוחה כל דבר אחר כשיש התנגשות קונקרטית. אבל בחישובים של זמן ארוך, של השלכות מסדר שני, אנחנו מכמתים בין קיום החיים לבין איכות החיים (כדאמרי אינשי - עדיף לחיות שבעים שנה מאשר למות שמונים שנה). אנחנו מפנים תקציבים (לאומיים ואישיים) לא רק לדברים של סכנת חיים, אלא גם לדברים שמשנים את איכות החיים היום יומית.
ברור שבשקלול הזה, עצם החיים שווים יותר מאיכות החיים, עדיין ביניהם טרייד אוף: הרבה איכות חיים שקולים לקצת פיקוח נפש. אבל הם שקולים.
ג. מכאן לטענה החלולה שנטענת כרגע משמאל, ש"יש הרבה פחות הרוגים מאז שיצאנו מעזה".
אני כרגע בכלל לא מדבר אידיאולוגית, וגם לא על ההשפעות המשחקיות של הגירוש מעזה, אלא על מה שחווינו השבוע, בפעם המי בכלל סופר.
ברור שאין השוואה בין הפחד של לרוץ למקלט לבין אדם מישראל שנהרג. אבל מתישהו חייבים לעשות את החשבון. האם כדי להמנע משני הרוגים כדאי להכניס את ישראל למצב בו רבבות אזרחים רצים למקלטים פעם בחודש? מאות אלפים פעם בשבוע? כל המדינה פעמיים ביום?
ולא, אל תאשימו אותי בהקצנה לאבסורד. מה שקורה שוב ושוב, מה שלפני עשור איש לא היה מעלה על דעתו שישראל תספוג בלי להגיב, חילול השם המטורלל הזה - הוא כבר אבסורדי בעצמו. פשוט התרגלנו.
ד. אני כרגע לא מציע פתרון לעזה. אין לי. רק מבהיר שלומר "אבל יש פחות הרוגים, אז הגירוש היה רעיון טוב" - הוא עיוורון מוחלט.
