שעמום מאומנות ותלונות על אומנות

א. כשיקיר הפיד ‏משה בלאו‏ (‏‎Moshe Blau‎‏) צץ לפני כמה שבועות בהצעה המסקרנת להשתתף בפאנל של בר, גיחכתי לו בתגובה: צר לי, לא יקרה. שעתיים נסיעה לכל צד. רוצה שאגיע? תתפלל שיהיה לי אירוע משפחתי למחרת בבוקר, כך שממילא אסגור שבת במרכז - ואז אוכל לקפוץ במוצ"ש לירושלים.

למרבה ההפתעה - זה באמת קרה. כלומר היתה לי שמחה משפחתית. הייתי שבת במרכז הארץ. פחות למרבה ההפתעה - למרות זאת לא הגעתי. (סליחה, משה)

ב. היו לי את כל התירוצים שבעולם לא להגיע. היה לי אחד החודשים המטורללים בחיי. כמעט לא הייתי בבית המדרש וגם המשפחה לא הכי ראתה אותי. אבל בסופו של דבר הסיבה היתה אחרת, והיא הלכה והתחוורה לי כששמעתי את הפאנל והגעתי למסקנה העצובה: הוא שיעמם אותי.

אני בוגר ביכורים, את כל דיוני יצירה-דת-אמונה אני כבר מכיר בעל פה. לא שמעתי בפאנל מילה אחת חדשה שלא נטחנה מבחינתי מזמן. אני מניח שלאנשים שנמצאים כיום במקום בו הייתי לפני עשור הוא משמעותי ומחדש. אבל התחושה שלי היא been there, done that.
אז נכון, היה חסר שם את הקול שנהגתי להשמיע בביכורים¹ (ומאותה הסיבה משה רצה שאבוא). אבל שלא תהיה טעות: לו הייתי שם הייתי משעמם את עצמי ממש כמו האחרים, רק מהכיוון ההפוך. לבוא לפאנל היה להעלות את אותה גירה שכבר נמאס לי לשמוע.

ג. עדיין, היה הבדל עקרוני ביני לבינם.
ב"שומרים, שומרים" של פראצ'ט, אחת הדמויות מקבלת את הכשרון להיות השחקן המושלם. כל טקסט שהוא מבצע כובש את הקהל, ולא משנה מי ומה. כאשר שודדים תוקפים אותו, הוא מבצע נאום שגורם לכולם להשבר ולהתחרט על מעשיהם הרעים. כולם - למעט אחד, שלא מושפע כלל ומנסה לנער את חבריו. אחת הדמויות מפטירה שהשודד לא הושפע מכוח המשחק הנהדר, כיון שהוא "מבקר אמנות מלידה".

וזה היה ההבדל. ישבו בפאנל משורר, סופר ואמן שגם אשכרה פתח בית ספר לאמנות חזותית. הם לא מבקרים אלא יוצרים. אז נכון, לא הסכמתי עם הרבה ממה שהם אמרו. חלקית מבחינה מוסרית ואמונית, וחלקית מבחינה אמנותית. אבל הביקורת שלי די ריקה כיון אני לא מציג אלטרנטיבה. הם אולי משעממים אותי. אני חושב שהנחות היסוד של הדיון שלהם לא רלוונטיות. עדיין - הם עושים.

ד. לפני עשור סייעתי לשמעון לב להוציא עלון יצירה דתי. זו הייתה חוברת אחת דקה, שהתבססה על כל הרפרטואר שביכורים יכול היה להציע. היא יצאה פעם אחת. עשור אחר כך, בר מתבסס רק על עולם הישיבות והוא כבר בגיליון הרביעי.
אברהם אליצור דיבר על הרצון במשהו שמאגד את חמש עשרה החבר'ה בכל ישיבה שיצירה מעניינת אותם. זה מה שביכורים היה אז: יותר קפה כסית מאשר סדנת כתיבה. גג משותף בו אפשר לפגוש אנשים כמוך.
לכן, יכול להיות שבר לא מחדש לי דבר. אבל הוא עשה. הוא יוצר מקום. ביאליק הבא אולי יצמח גם בלעדי בר, אבל בר מסוגל לתת לו בית.

ה. מיכאל שיינפלד דיבר על התכליתית של העולם הדתי שמקשה על יצירה. פורת סלומון (דומני) דיבר על זה שכיוון שיצירה איננה דבר פרודוקטיבי, אין בתוך הציבור הדתי לגיטימציה להתעסק ולהשקיע בה.
מצד אחד זה שעמם אותי כי שמעתי את הדברים כבר אלף פעם ואני פשוט לא מזדהה. התורה והקודש שלי כל כך לא שם, כל כך לא מדברים בשפה של תכליתיות ופרודוקטיביות. ומצד שני, תכל'ס לא הגעתי לפאנל כי יש לי עבודה ומשפחה שתובעים ממני את הזמן (ברוך השם).אז הטענה שלהם נכונה גם כלפי. בסוף הבורגנות הדתית הסלילה גם אותי.

אבל זה לא מדוייק: יש לי שעות פנויות ביום (אני נלחם על קיומן), אלא שבחרתי למלא אותם באופן אחר. אני לומד.
כתבתי כבר בעבר מה גרם לי לבחור בלימוד תורה על פני אמנות. אומר שוב בקצרה: האמנות הכזיבה אותי והתורה לא. דווקא במקום בו בר מנסה לפתוח את בית המדרש ולתת לו איוורור וחלונות לעוד מקומות - דווקא במישור הזה מצאתי את שאהבה נפשי בתורה, לא באמנות. תחושת השעמום שלי היא לא רק בפאנל של יוצרים דתיים, אלא גם בספרי שירה של משוררים גדולים. אני כבר לא חש תחושת מעבר, תחושת עומק, שפעם קוויתי לחוש. אני חש משהו, נכון. אבל - זה מעקה רעוע ומאכזב. ותכל'ס - גם לא כזה מלהיב.

ו. וכאן הנקודה העיקרית שהיתה חסרה לי בפאנל. כבר אמרתי אותה בעבר (משעמם, סיכמנו): חסרונה של הרוח. חסרונו של עולם מחשבה כזה שיש בו אש וניצוץ לא פחות מעולמות של נפש ורגש. זה בעיקר מה שהפך את הפאנל לבלתי רלוונטי עבורי. כל הנוכחים הסכימו מהו בית המדרש ומהו לא, ועכשיו מה עושים עם זה. אני חווה את בית המדרש אחרת מהם.

נכון, וויתרתי על עולם היצירה. אבל בעצם, לימוד של הרוח הוא יצירה בפני עצמה. חברותא היא הרפתקה שסופה מי ישורנו. שיעור עמוק הוא כמו הופעה מוקפדת שמעבירה אותך תהליך ואירוע. לשבת ולכתוב את המחשבות הוא הישג כביר לא פחות מסיפור קצר.
כל אלה לא יושבים במישור של הנפש. לימוד תורה של רוח נראה ועובד אחרת. לכן קיום עולם הרוח לא מאיין את מקומו של היוצר הנפשי. (אישית אני לא מצליח להתעניין למרות שבאידיאל הייתי רוצה). אבל ברגע שבית המדרש עצמו חי ובועט, כל הדיון ביחס לעולמות של חול או של נפש נראה אחרת לחלוטין.

ו. ולבסוף: אתם מוזמנים לרוץ ולראות את הפאנל. הוא הוסרט ועלה ליוטיוב. בררר. מזל שלא הגעתי.
______
¹ גם אם יקיר פיד אחר, הלא הוא אברהם אליצור, מילא אותו חלקית