א. כשהייתי תיכוניסט התארחתי אצל זוג מבוגר חוזר בתשובה. אכלו איתנו הילדים החילוניים שלא הבינו מה נפל על ההורים שלהם שהפכו יום אחד לדתיים. כדתי מלידה הייתי נציג הדת על אדמות ולכן התווכחנו לא מעט.
גן עדן הוא סיוט - טען אחד מהם. לחיות לנצח? הדבר הכי משעמם ונוראי, אפילו יהיו שם התענוגות הכי גדולים, מתישהו ימאס לך, ולעולם לא תוכל להיחלץ ממנו.
ב. כל דבר חומרי הוא דבר חולף, כך לפי אריסטו. החומר נמצא תמיד בתהליך של יצירה וחורבן, התרכבות ופירוק. הכלל אולי נצחי, אבל שום פרט ממנו לא קיים לנצח.
גם אם לא מסכימים עם תמונת העולם הפיזיקלית שמציג אריסטו צריך להבין את התובנה שהוא זיהה וביטא בקביעה הזו: החיים שאנחנו מכירים הם במהותם חולפים, מתפוררים (וגם נוצרים מחדש). הדינמיקה היא חלק מהותי מהחיים.
לא רק האבן מתפוררת והמים מתאדים: גם אצלנו הכל מתפורר. מה שהיה מעניין היום ישעמם מחר, מה שהיה גועש השבוע ידעך בשבוע הבא.
ג. אי אפשר להימלט מהפירוק. גם אם תנסה לכפות על עצמך את המשך קיומך, תתקל בשעמום שהזכיר בן שיחי. השעמום הוא בעצם מצב בו הפירוק של ההווה כבר התרחש בנפש, אבל הגוף עוד לא מבטא אותו. תחושת הלאות היא תחושת הגוף שקיים בעל כורחו, בלי שמשהו פנימי מקיים אותו. לכן, נצח הוא דבר מטיל מורא. הוא מנסה לכפות קיום נצחי על מה שבטבעו כלה ואובד.
האימה שאנחנו חשים היא לא כלפי נצח אמיתי אלא כלפי כלאיים מוזרים בין החולף לנצחי. ניסיון להפוך את הרגע לנצחי. לכפות קיום על הזמני לעוד שניה ועוד שניה (כמו שעשה וולדמורט כשחזרה אליו הקללה ההורגת).
ד. לעומתו, נצח אמיתי הוא מצב קיום אחר, שהנצחיות טבעית עבורו. לכן דיבר אריסטו על חומר חמישי, אחר מהחומר אותו אנחנו מכירים, ממנו עשוי הדברים הנצחיים (לשיטתו). שוב, לא אכפת לי אם הוא צדק, חשובים לי התובנה והסנטימנט: נצח אמיתי הוא לא הרבה בדידים לבנים צמודים. לא אינסוף אַחַדוֹת בשורה ארוכה. נצח הוא פאזה אחרת של קיום. בפאזה הזו הקיים איננו אובייקט קפוא באופן מלאכותי, גרירת רגליים נצחית. הכל קיים מוחלט וקיומו מצדיק את עצמו.
ה.קשה לנו כבני אדם שהמוות כרוך בעקבם לתפוס פאזה כזו, אבל היא הרבה יותר מתאימה למונח 'אינסוף'. האינסוף ממנו מפחידים אותנו (ובצדק) הוא קריקטורה שלא מסוגלת להחזיק את עצמה. בתיאור השני, גם אם קשה לתפוס אותו, הנפש נינוחה בהרבה. יותר קשה לתפוס אותו אבל התחושה היא שזה תיאור שעושה צדק עם האינסוף ולא הופך אותו לפארסה.
בפוסט נפרד אולי אנסה לתאר קצת יותר אינסוף אמיתי יותר (לא שאני מבין את המונח, אבל אפשר לנסות לצייר משהו). עדיין התובנה הראשונית כאן היא זו: אל לנו לתקוף איש קש של אינסוף כאילו הוא האינסוף. במינימום אפשר להרכין ראש ולהודות שאין לנו השגה בו.
גן עדן הוא סיוט - טען אחד מהם. לחיות לנצח? הדבר הכי משעמם ונוראי, אפילו יהיו שם התענוגות הכי גדולים, מתישהו ימאס לך, ולעולם לא תוכל להיחלץ ממנו.
ב. כל דבר חומרי הוא דבר חולף, כך לפי אריסטו. החומר נמצא תמיד בתהליך של יצירה וחורבן, התרכבות ופירוק. הכלל אולי נצחי, אבל שום פרט ממנו לא קיים לנצח.
גם אם לא מסכימים עם תמונת העולם הפיזיקלית שמציג אריסטו צריך להבין את התובנה שהוא זיהה וביטא בקביעה הזו: החיים שאנחנו מכירים הם במהותם חולפים, מתפוררים (וגם נוצרים מחדש). הדינמיקה היא חלק מהותי מהחיים.
לא רק האבן מתפוררת והמים מתאדים: גם אצלנו הכל מתפורר. מה שהיה מעניין היום ישעמם מחר, מה שהיה גועש השבוע ידעך בשבוע הבא.
ג. אי אפשר להימלט מהפירוק. גם אם תנסה לכפות על עצמך את המשך קיומך, תתקל בשעמום שהזכיר בן שיחי. השעמום הוא בעצם מצב בו הפירוק של ההווה כבר התרחש בנפש, אבל הגוף עוד לא מבטא אותו. תחושת הלאות היא תחושת הגוף שקיים בעל כורחו, בלי שמשהו פנימי מקיים אותו. לכן, נצח הוא דבר מטיל מורא. הוא מנסה לכפות קיום נצחי על מה שבטבעו כלה ואובד.
האימה שאנחנו חשים היא לא כלפי נצח אמיתי אלא כלפי כלאיים מוזרים בין החולף לנצחי. ניסיון להפוך את הרגע לנצחי. לכפות קיום על הזמני לעוד שניה ועוד שניה (כמו שעשה וולדמורט כשחזרה אליו הקללה ההורגת).
ד. לעומתו, נצח אמיתי הוא מצב קיום אחר, שהנצחיות טבעית עבורו. לכן דיבר אריסטו על חומר חמישי, אחר מהחומר אותו אנחנו מכירים, ממנו עשוי הדברים הנצחיים (לשיטתו). שוב, לא אכפת לי אם הוא צדק, חשובים לי התובנה והסנטימנט: נצח אמיתי הוא לא הרבה בדידים לבנים צמודים. לא אינסוף אַחַדוֹת בשורה ארוכה. נצח הוא פאזה אחרת של קיום. בפאזה הזו הקיים איננו אובייקט קפוא באופן מלאכותי, גרירת רגליים נצחית. הכל קיים מוחלט וקיומו מצדיק את עצמו.
ה.קשה לנו כבני אדם שהמוות כרוך בעקבם לתפוס פאזה כזו, אבל היא הרבה יותר מתאימה למונח 'אינסוף'. האינסוף ממנו מפחידים אותנו (ובצדק) הוא קריקטורה שלא מסוגלת להחזיק את עצמה. בתיאור השני, גם אם קשה לתפוס אותו, הנפש נינוחה בהרבה. יותר קשה לתפוס אותו אבל התחושה היא שזה תיאור שעושה צדק עם האינסוף ולא הופך אותו לפארסה.
בפוסט נפרד אולי אנסה לתאר קצת יותר אינסוף אמיתי יותר (לא שאני מבין את המונח, אבל אפשר לנסות לצייר משהו). עדיין התובנה הראשונית כאן היא זו: אל לנו לתקוף איש קש של אינסוף כאילו הוא האינסוף. במינימום אפשר להרכין ראש ולהודות שאין לנו השגה בו.
