א. יש סיפור על נפוליאון (שאמיתתו ההיסטורית מפוקפקת) לפיו בכיבושיו בארץ ישראל פגש ביהודי יוצא מאוניברסיטת תל אביב ופניו צוהלות. התפלא נפוליאון: למה אתה כל כך שמח?
ענה לו היהודי - הרגע אושר הדוקטורט שלי על המועד המדויק של חורבן בית שני.
ומתי התרחש חורבן זה? שאל נפוליאון בהשתוממות
תראה - ענה היהודי - בדיוק בזה עוסק פרק שבע -
בסדר, בסדר, קטע אותו נפוליאון וקרא:
"עם שזוכר כך את עברו, ההוה שלו ככה ככה, והעתיד שלו מונח מאובק על מדף צדדי בספריה ושלושה משוגעים לדבר יעיינו בו"
ב. יש הבדל בין ידע היסטורי לבין מטען היסטורי. אדם יכול לדעת הרבה ידיעות היסטוריות. אבל כל עוד אין לו את המטען ההיסטורי, כוחו של הידע ההיסטורי מוגבל.
אני לא סתם יודע שבית המקדש נחרב: אני מתאבל עליו פעם בשנה. אני לא רק יודע על שריפת התלמוד, אני קורא עליה קינות (ומספר עליה לילדים שלי)
יותר מזה - אותה תורה שנשרפה אי אז היא לא רק פריט ידע, או אפילו מורשת היסטורית. אני מתפלל ערב ובוקר ללמוד אותה (וגם מנסה ליישם את השאיפה). אני מקפיד על כבודה, שלא תהיה מונחת בביזיון על הרצפה. לדמיין אותה נשרפת עושה לי כאב פיזי, ולא רק כי טענו באוזני שבמקום בו שורפים ספרים.
ג. כשיהודי דתי שומע שנוטר דאם נשרפה, הוא קודם כל חושב על כך שהיא (אולי) בית עבודה זרה. הוא חושב על ההשפלות והרדיפות שעשתה הנצרות ליהדות. הוא כואב על החילול הנורא שיש בתאר את הקב"ה כאדם שרוצחים אותו, חלילה. מבחינתו הדיון בין היהדות לנצרות איננו דיון ארכיוני בין שתי קבוצות פרימיטיביות, אלא משהו שנוגע בנימי חייו.
רק אחר כך הוא תופס את נוטר דאם כמקום היסטורי, כשכייה ארכיטקטונית, כאתר תיירותי מרכזי, אייקון פריזאי.
במצב כזה - בלי קשר למה הוא מכריע לעשות בפועל - הוא יחוש לפחות אמביוולנטיות. התלבטות, היסוס.
ד לעומת זאת, בפיד החילוני שלי, נוטרדאם נתפשה במשקפיים מערביות חילוניות. היהודי מערבי הממוצע יודע שיש מחלוקת עם הדת הנוצרית - אבל זה פאסה בעיניו. יודע שהנצרות התעללה בעם ישראל, אבל זה משהו שקבוצה פרימיטיבית א' עשתה לקבוצה פרימיטיבית ב'. הוא תופס את נוטר דאם בעיניים של ויקטור הוגו, של דיסני, של תייר בפריז שהגיע לשם כבר ארבע פעמים, של האופן בו פריזאי בן דמותו תופס את נוטרדאם.
הוא אולי *יודע* את מה שהדתי יודע, לפעמים הוא יודע יותר. אבל לידיעות האלו אין מטען, מבחינתו. הוא לא ישב על הארץ בתשעה באב, מקסימום כתב דוקטורט.
מה הפלא, אם כן, שהוא לא מתחיל להבין כיצד מרגיש אדם דתי בנושא, שעצם ההיסוס של הדתי נראה לו מגונה.
ענה לו היהודי - הרגע אושר הדוקטורט שלי על המועד המדויק של חורבן בית שני.
ומתי התרחש חורבן זה? שאל נפוליאון בהשתוממות
תראה - ענה היהודי - בדיוק בזה עוסק פרק שבע -
בסדר, בסדר, קטע אותו נפוליאון וקרא:
"עם שזוכר כך את עברו, ההוה שלו ככה ככה, והעתיד שלו מונח מאובק על מדף צדדי בספריה ושלושה משוגעים לדבר יעיינו בו"
ב. יש הבדל בין ידע היסטורי לבין מטען היסטורי. אדם יכול לדעת הרבה ידיעות היסטוריות. אבל כל עוד אין לו את המטען ההיסטורי, כוחו של הידע ההיסטורי מוגבל.
אני לא סתם יודע שבית המקדש נחרב: אני מתאבל עליו פעם בשנה. אני לא רק יודע על שריפת התלמוד, אני קורא עליה קינות (ומספר עליה לילדים שלי)
יותר מזה - אותה תורה שנשרפה אי אז היא לא רק פריט ידע, או אפילו מורשת היסטורית. אני מתפלל ערב ובוקר ללמוד אותה (וגם מנסה ליישם את השאיפה). אני מקפיד על כבודה, שלא תהיה מונחת בביזיון על הרצפה. לדמיין אותה נשרפת עושה לי כאב פיזי, ולא רק כי טענו באוזני שבמקום בו שורפים ספרים.
ג. כשיהודי דתי שומע שנוטר דאם נשרפה, הוא קודם כל חושב על כך שהיא (אולי) בית עבודה זרה. הוא חושב על ההשפלות והרדיפות שעשתה הנצרות ליהדות. הוא כואב על החילול הנורא שיש בתאר את הקב"ה כאדם שרוצחים אותו, חלילה. מבחינתו הדיון בין היהדות לנצרות איננו דיון ארכיוני בין שתי קבוצות פרימיטיביות, אלא משהו שנוגע בנימי חייו.
רק אחר כך הוא תופס את נוטר דאם כמקום היסטורי, כשכייה ארכיטקטונית, כאתר תיירותי מרכזי, אייקון פריזאי.
במצב כזה - בלי קשר למה הוא מכריע לעשות בפועל - הוא יחוש לפחות אמביוולנטיות. התלבטות, היסוס.
ד לעומת זאת, בפיד החילוני שלי, נוטרדאם נתפשה במשקפיים מערביות חילוניות. היהודי מערבי הממוצע יודע שיש מחלוקת עם הדת הנוצרית - אבל זה פאסה בעיניו. יודע שהנצרות התעללה בעם ישראל, אבל זה משהו שקבוצה פרימיטיבית א' עשתה לקבוצה פרימיטיבית ב'. הוא תופס את נוטר דאם בעיניים של ויקטור הוגו, של דיסני, של תייר בפריז שהגיע לשם כבר ארבע פעמים, של האופן בו פריזאי בן דמותו תופס את נוטרדאם.
הוא אולי *יודע* את מה שהדתי יודע, לפעמים הוא יודע יותר. אבל לידיעות האלו אין מטען, מבחינתו. הוא לא ישב על הארץ בתשעה באב, מקסימום כתב דוקטורט.
מה הפלא, אם כן, שהוא לא מתחיל להבין כיצד מרגיש אדם דתי בנושא, שעצם ההיסוס של הדתי נראה לו מגונה.
