א. הרבה זמן אני חושב שיש סוג של צרות אופק שיכולה להמצא בעיקר אצל אנשים מקרב קבוצת הרוב. כשאתה חי בקבוצת מיעוט, דעת הרוב נוכחת באופק שלך כל הזמן. גם אם לא תסכים איתה, אתה חייב להתמודד איתה. גם אם יש לך תשובות, היא לא מופרכת בעיניך. כי היא נוכחת ומשמעותית.
גם אנשים מקבוצת הרוב *יודעים* שיש מיעוט ושיש לו דעות. אבל זו איננה הכרה עם אימפאקט. אני יודע שיש אנשים שמאמינים שהארץ שטוחה, אבל זה לא יוצר עלי אימפאקט כי אלו ההזויים הללו שמאחורי האופק. קבוצת הרוב מסוגלת להתייחס לדעות של קבוצת המיעוט כהזויות ואף פעם בחיים לא לפגוש אותן כטענה ממשית, עם משקל ואימפאקט. קבוצת המיעוט, בדרך כלל, לא יכולה להיות במצב הזה.
(ב. אגב, מה קורה לאדם מקבוצת הרוב שבאמת פוגש את הדעות של קבוצת המיעוט באופן משמעותי? אני אוהב לספר את האנקדוטה על טל שניידר, פמיניסטית מהשמאל העמוק, שאחרי שבוע(!) בקרב מעוזי הרפובליקנים התחילה להרהר בקול שאולי מתנגדי ההפלות אינם נמוכי מצח הזויים. על המקום העבירו אותה חיברות שהחזיר אותה לשפיות, אבל דקת הספקנות הזו היתה די מרשימה.)
ג. כך קורה שמגיעים לדיון אנשים בני שלושים, כשהם מפיצים סביבם ארומה של חמשוש שהגיע לראשונה לביכורים ופותח דיון בפורום המרכזי "איך זה ייתכן שיש פה שירת נשיםםםם!!!!1". הוא לא בהכרח טועה בעמדה שלו, אבל הגישה לפיה זה כל כך פשוט וברור, הם אף פעם לא חשבו על זה, תיכף נראה לכולם שהם טועים - היא אולי חיננית אבל די מביכה. וכשלא מדובר בבן שלוש עשרה שחי עד עכשיו בבועה אלא בבן שלושים שקצת רואה עולם וקצת התבגר - היא הרבה פחות חיננית והרבה יותר מביכה.
ד. מסקנה - אני לא רואה המון עניין בוויכוחי אתיאסטים-דתיים. יחס נמוך מאד בין השקעה לתפוקה ורמה נמוכה מאד של שיח. וזה רק מחזק אותי בעמדתי שלא לפתוח בקיר שלי דיון ברשימת נושאים ידועה שאני מסרב לדון בהם בפומבי.
גם אנשים מקבוצת הרוב *יודעים* שיש מיעוט ושיש לו דעות. אבל זו איננה הכרה עם אימפאקט. אני יודע שיש אנשים שמאמינים שהארץ שטוחה, אבל זה לא יוצר עלי אימפאקט כי אלו ההזויים הללו שמאחורי האופק. קבוצת הרוב מסוגלת להתייחס לדעות של קבוצת המיעוט כהזויות ואף פעם בחיים לא לפגוש אותן כטענה ממשית, עם משקל ואימפאקט. קבוצת המיעוט, בדרך כלל, לא יכולה להיות במצב הזה.
(ב. אגב, מה קורה לאדם מקבוצת הרוב שבאמת פוגש את הדעות של קבוצת המיעוט באופן משמעותי? אני אוהב לספר את האנקדוטה על טל שניידר, פמיניסטית מהשמאל העמוק, שאחרי שבוע(!) בקרב מעוזי הרפובליקנים התחילה להרהר בקול שאולי מתנגדי ההפלות אינם נמוכי מצח הזויים. על המקום העבירו אותה חיברות שהחזיר אותה לשפיות, אבל דקת הספקנות הזו היתה די מרשימה.)
ג. כך קורה שמגיעים לדיון אנשים בני שלושים, כשהם מפיצים סביבם ארומה של חמשוש שהגיע לראשונה לביכורים ופותח דיון בפורום המרכזי "איך זה ייתכן שיש פה שירת נשיםםםם!!!!1". הוא לא בהכרח טועה בעמדה שלו, אבל הגישה לפיה זה כל כך פשוט וברור, הם אף פעם לא חשבו על זה, תיכף נראה לכולם שהם טועים - היא אולי חיננית אבל די מביכה. וכשלא מדובר בבן שלוש עשרה שחי עד עכשיו בבועה אלא בבן שלושים שקצת רואה עולם וקצת התבגר - היא הרבה פחות חיננית והרבה יותר מביכה.
ד. מסקנה - אני לא רואה המון עניין בוויכוחי אתיאסטים-דתיים. יחס נמוך מאד בין השקעה לתפוקה ורמה נמוכה מאד של שיח. וזה רק מחזק אותי בעמדתי שלא לפתוח בקיר שלי דיון ברשימת נושאים ידועה שאני מסרב לדון בהם בפומבי.
