א. "היא הבטיחה שתרקוד איתי אם אביא לה ורד אדום" קרא הסטודנט הצעיר בשברון לב. "אבל אין ורד כזה בכל הגן"... בכה ובעיניו דמעות. "מדהים איך האושר תלוי בזוטות כאלו"
כך מתחיל "הזמיר והשושנה", סיפור אכזרי, ציני ועצוב של אוסקר ויילד.
מכאן ואילך, ספוילרים: ציפור הזמיר, שליבה יוצא אל הסטודנט האומלל, מתאבדת על שושנה לבנה ובדמה ממש הופכת אותה לשושנה אדומה. הסטודנט ממהר אל אהובתו ומציע לה את השושנה האדומה ביותר בעולם. היא דוחה אותו כי כבר עלתה בה קפריזה אחרת. הוא משליך את השושנה לביוב, ומתייאש מהאהבה.
כך מסתיים הסיפור - הזמיר, כמובן, נותרת מתה.
ב. הסיפור הזה סרט אותי קשות כבר כשקראתי אותו כילד. הדקירה שלו באה מחוסר ההלימה בין הזמיר לבין הסטודנט: הוא באמת חושב שחייו לא יהיו חיים בלי השושנה האדומה. אבל רק לערב אחד. כי השושנה היא מסמן לחסר שיש לו, לא החסר עצמו. הזמיר משלמת בכל היקר לה רק כדי לגלות שההקרבה שלה היתה חסרת פרופורציות ולא כוונה אל החיסרון האמיתי. ההתרגשות הזמנית של הסטודנט (שהיתה כנה כמעט לחלוטין) עיוורה את הזמיר מלהבחין את משקלו האמיתי של כל צד במשוואה.
ג. שיח הזכויות כדת הוא צעיר. בטח ובטח בצורתו הרגשנית, בטח ובטח בהשוואה ליהדות. ההקרבה של קודשי ישראל, של עקרונות שהיו טאבו עד לפני שניים שלושה עשורים, בשביל לרצות את דמעותיו של השיח הזה (הכנות כמעט לחלוטין) - היא עיוורון רגשני איום.
דומה הדבר להורים של דתל"ש שאומרים לו: מאמי, עשה מה שנכון לך, העיקר שתהיה מאושר - בלי להבין שלא שמירת תורה ומצוות היא המאמללת ולא עזיבתו הופכת את האדם למאושר. כלומר אפילו את המבוקש הזה, האושר, הם לא ישיגו עבורו.
ד. אני לא מדבר כרגע על התנהלות מעשית, על פלורליזם פרגמטי: אני לא אכפה עליך ואתה לא עלי כדי ששנינו נוכל לחיות. אני מדבר על העמדה הנפשית *שלנו*. מה אנחנו מספרים לעצמנו. האם כל אות בתורה שלא מתאימה לבון טון הנוכחי חייבת להימחק או במקרה הטוב ליהפך למעין גזירה חסרת פשר?
ה. עוד עשור, שניים, מאה שנה - מחר במונחים היסטוריים - יתברר לאנושות שלא זכות זו או אחרת תביא לה אושר, ובטח שלא פשר ועומק לחיים. היא תשליך אז את הוורד לביוב ותחפש פתרון אחר. עלינו לחשוב טוב טוב איזה מחיר שווה לשלם כדי לוודא שעלי הכותרת - שמחר כבר יהיו בבוץ - ייצבעו היום באדום בוהק וחי.
כך מתחיל "הזמיר והשושנה", סיפור אכזרי, ציני ועצוב של אוסקר ויילד.
מכאן ואילך, ספוילרים: ציפור הזמיר, שליבה יוצא אל הסטודנט האומלל, מתאבדת על שושנה לבנה ובדמה ממש הופכת אותה לשושנה אדומה. הסטודנט ממהר אל אהובתו ומציע לה את השושנה האדומה ביותר בעולם. היא דוחה אותו כי כבר עלתה בה קפריזה אחרת. הוא משליך את השושנה לביוב, ומתייאש מהאהבה.
כך מסתיים הסיפור - הזמיר, כמובן, נותרת מתה.
ב. הסיפור הזה סרט אותי קשות כבר כשקראתי אותו כילד. הדקירה שלו באה מחוסר ההלימה בין הזמיר לבין הסטודנט: הוא באמת חושב שחייו לא יהיו חיים בלי השושנה האדומה. אבל רק לערב אחד. כי השושנה היא מסמן לחסר שיש לו, לא החסר עצמו. הזמיר משלמת בכל היקר לה רק כדי לגלות שההקרבה שלה היתה חסרת פרופורציות ולא כוונה אל החיסרון האמיתי. ההתרגשות הזמנית של הסטודנט (שהיתה כנה כמעט לחלוטין) עיוורה את הזמיר מלהבחין את משקלו האמיתי של כל צד במשוואה.
ג. שיח הזכויות כדת הוא צעיר. בטח ובטח בצורתו הרגשנית, בטח ובטח בהשוואה ליהדות. ההקרבה של קודשי ישראל, של עקרונות שהיו טאבו עד לפני שניים שלושה עשורים, בשביל לרצות את דמעותיו של השיח הזה (הכנות כמעט לחלוטין) - היא עיוורון רגשני איום.
דומה הדבר להורים של דתל"ש שאומרים לו: מאמי, עשה מה שנכון לך, העיקר שתהיה מאושר - בלי להבין שלא שמירת תורה ומצוות היא המאמללת ולא עזיבתו הופכת את האדם למאושר. כלומר אפילו את המבוקש הזה, האושר, הם לא ישיגו עבורו.
ד. אני לא מדבר כרגע על התנהלות מעשית, על פלורליזם פרגמטי: אני לא אכפה עליך ואתה לא עלי כדי ששנינו נוכל לחיות. אני מדבר על העמדה הנפשית *שלנו*. מה אנחנו מספרים לעצמנו. האם כל אות בתורה שלא מתאימה לבון טון הנוכחי חייבת להימחק או במקרה הטוב ליהפך למעין גזירה חסרת פשר?
ה. עוד עשור, שניים, מאה שנה - מחר במונחים היסטוריים - יתברר לאנושות שלא זכות זו או אחרת תביא לה אושר, ובטח שלא פשר ועומק לחיים. היא תשליך אז את הוורד לביוב ותחפש פתרון אחר. עלינו לחשוב טוב טוב איזה מחיר שווה לשלם כדי לוודא שעלי הכותרת - שמחר כבר יהיו בבוץ - ייצבעו היום באדום בוהק וחי.
