א. הטריגר הסופי לשיר היה פוסט של ידידיה. כמו פוסטים קודמים התרשמתי מאד

י"ג ניסן התשע"ו

נושאים באתר

א. הטריגר הסופי לשיר היה פוסט של ידידיה. כמו פוסטים קודמים התרשמתי מאד מהטיעונים אבל בסוף נשארה תחושה לא נוחה. היא התעצמה כשאורי צירף בתגובה, סרטון של הרב יוסי פרומן על תפילה: להתפלל בלי לדעת אם מישהו מקשיב. זה היה יפה, אבל -

ב. את ה"אבל" הזה ניסיתי להעביר כאן: אנחנו חברה של שורדי אמונה. חיים במדבר ובבצורת מתמשכת של חוסר אמון וחוסר תקשורת עם הקב"ה. חוסר בתקווה ופשר. אז פיתחנו אינספור דרכי הישרדות מתוחכמות. יש בהן אפילו הרבה חן של "אף על פי כן ולמרות הכל". אבל זהו.

ג. וכאן אני רוצה לאכזב: אני לא כזה. כלומר גם בי יש את הפסמון ששורד בחום ובמלח, איזה "אני" אופציונלי. לא אופציה מהעבר אלא אופציה של כאן ועכשיו, כל הזמן. כמו כוח משיכה שמחכה תמיד לאסוף אותך. אבל אתה בעקשנות בוחר Not to let go.

ד. לא ייפלא שרוב החברים שלי מחוץ לראש פינה שייכים לחברה הזו, אם תרצו לומר: התא האקולוגי המדברי. אני חושב שזו הסיבה שהשיר נוגע, כי הוא לא מתאר את ההתמודדות מבחוץ אלא מבפנים. אבל בסוף אני חוזר ואומר: מוטב להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה.

ה. כמו שכתבתי לדניאל, אני מודה שבמדבר הזה יש הרבה חן שאין במקומות אחרים. אני לא יודע איך לפתור את הדברים אבל לא מוכן לוותר.

ו. השיר פתוח מבחינתי להערות, הוא ממש לא מושלם. ייפלא ממני איך יש לאנשים זמן לכתוב שירה.

ז. ככל שאני מפסיק להאמין בשירה אני חוזר לכתוב אותה. זה רע על פניו.
Loading