א. בהרצאה די מסקרנת של גלי אחיטוב, על הפרעות נפשיות בהארי פוטר, היא מציינת שאין דמות אחת בסדרה שמתוארת כקוראת ספרים לשם הנאה נטו. הדמויות כן קוראות ספרי לימוד, או את הוגוורטס:תולדות, או ספר על קווידיץ'. הן לא קוראות פרוזה, סיפורים עלילתיים. זה לא חלק מהרגלי הפנאי שלהן.
התשובה הראשונה שקופצת לי לגבי העובדה הזו, היא שבעצם, למה להן? הן כבר חיים בעולם קסום והרפתקני. אין להן צורך באסקפיזם שמספקת הספרות.
ב. וכהרגלי כשאני מהרהר על דברים כאלו - ההשוואה הראשונית היא לשר הטבעות. ובשר הטבעות הדמויות כל הזמן מספרות סיפורים, או שרות שירים. עלילתיים או מיתיים. אלה הם חלק אינהרנטי מהסיפור. ובאמת, ברבים מחיקויי שר הטבעות יש איזו אגדה, או סיפור גדול, או שירים (אפילו ברומח הדרקון הכניסו שירים!). למה בשר הטבעות כן יש סיפורים?
ב. המינוח "מיתי" הוא מפתח שמסביר לנו את ההבדל. הסיפורים בשר הטבעות (מנקודת המבט של הדמויות עצמן) אינם אסקפיסטיים, אלא ממשיים ומשמעותיים. הסיפורים שדמויות מספרות הם סיפורים מכוננים. יש בהם מהיפה וממלא תקווה ויש בהם מהמבעית. אבל הם סיפורים *על העולם עצמו*. סיפורים מכוננים לגביו.
בעצם, כל צעד שהדמויות עושות הוא חלק מסיפור גדול יותר. אראגורן שר על לותיין, שהיא אחת מאבני הייסוד של השושלת שלו. סאם מבין לקראת הסוף שבעצם יש סיפור גדול, וגם הסיפור שלהם הוא אבן אחת מתוכו. הדרך אחת היא וכל המשעולים משלמים לה מס.
ג. אבל הארי פוטר הוא סיפור אגדה מודרני. אין לו עבר, חוץ מלזכור את מלחמת העולם השניה ואת הנאצים. הסיפור המכונן הגדול והיחיד הוא ייסודה של הוגוורטס - מאד נקודתי, ולא פורס לנו עולם שלם.
ויש, כמובן, את אגדות בידל הפייטן. הסיפורים האלו הם הדבר הכי קרוב למיתוס. סיפור שלושת האחים הוא מיתי. אבל בעוד בשר הטבעות הסיפור מעניק אומץ, שלווה או תקווה (וכן, גם פחד) - הרי שרון, הקוסם הילידי, מתייחס לאגדות בידל הפייטן כסיפורים קיטשיים שמספרים לילדים כדי שילמדו מהם מוסר השכל.
במלים אחרות, החברה הקסומה בהארי פוטר היא מודרנית. האגדה איננה אמיתית אלא כלי רטורי. העבר לא מעניק פליאה, הקשר ומשמעות, אלא מיוצג בפרופסור בינס: מורה מזדקן ופתטי.
Loading
