א. "באת להציע לי מישהי", אומר נריה עוד לפני שפתחתי את הפה. "אני מכיר כבר ת׳מבט הזה של נשואים טריים שגילו פתאום שהם מקורקעים. משהו כמו: אם אני לא טס אף אחד לא טס."
"לא שאני נגד שתציע לי, כן?" המשיך בטורים גבוהים, "אתה מכיר מספיק את משנתי הדתית והפוליטית ובעיקר איזה בירה אני אוהב. רק עשה לי טובה: לא קומונרית או מדריכת טיולים. אין לי ראש לקופצנות הזותי. היה נחמד בגיל שש עשרה, חלאס לגרור את זה עד גיל שלושים.
וזה מאסט, אחי: ניסיתי להתעלם מזה אצל שירה אמסלם כי היא אהבה פרוג רוק, עצמתי עיניים אצל רעות מירמן שהתאימה לי בול. לא עבד אחי, פשוט לא עבד. אז אם אתה בא להציע לי מישהי כזו, בוא נעצור את זה כאן."
אני אוהב להזכיר לנריה את המונולוג הזה. נניח כשהוא נוסע עם אישתו רוני לשבת ארגון של הסניף שלה.
ב. פעם חשבו שהארץ שטוחה, היום חושבים שהיא עגולה והאמת היא שהארץ היא קרח דק מעל לבה מבעבעת. כל פעם האש סודקת את הקרח ויורקת החוצה להבות.
כשנריה הולך על פני השטח הוא חושב שהלהבות הן הבעיה ולכן אסור אסור שהוא ייפגש עם קומונרית. אבל להיות קומונרית מתלהבת הוא רק הסדק, מה שנריה באמת לא יכול לסבול הן הלהבות מתחת.
לכן ביום שמתחת לסדק לא תהיה לבה אלא דשא ועצים ובית; במלים אחרות, ביום בו הוא באמת ירצה אותה, הסדק לא באמת יהיה מכשול.
לא שלא יהיה קושי. יהיה. אבל שבת ארגון בגיל שלושים היא - בסופו של דבר - קושי שאפשר לבלוע. אולי בעזרת בקבוק של בירה שפירא.
ג. ככה זה עם עוד כל מיני דברים בעולם. נניח אנטישמיות. שנאו יהודים כי הם היו עשירים או כי הם היו עניים. חכמים או בורים, מתבדלים או מנסים להשתלב. מה שמוכיח - מניף פרופסור ירין גורן אצבע מעל הקתדרה - שכל אלו היו רק תירוצים והסיבה האמיתית היא אנטישמיות.
ופרופסור גורן טועה: באמת שנאו יהודים בגלל שהיו עשירים, והשנאה הזו עצמה היתה בגלל האנטישמיות. סיבה אחת לא שוללת את השניה אלא מבטאת אותה. העשירות היא הסדק, האנטישמיות היא הלבה.
ד. וכשיש גם סדקים וגם לבה יש שאלות שמאבדות לא מעט מהעוקץ שלהן: האם יורם מעביר זקנה את הכביש כי הוא רוצה לעשות טוב או כדי לקבל סוכריה מהמורה? האם הרב רמס מגן על ההלכה כי הוא מאמין במסורת או כדי לשמר הגמוניה? האם את יוסף חיים בן דוד או נשאת מלחם הניעה המלחמה בין יהודים לערבים או חוסר שפיות? השאלות קצת פחות חשובות כי התשובה היא גם וגם. לא בקטע של פיפטי פיפטי, אלא כמו סדקים ולבה.
ה. האלימות והמלחמה, הן בסופו של דבר רק האש הפורצת מהסדקים; הלבה שמתחת היא הלאומיות. לכן השמאל לא רוצה רק לסתום סדקים אלא לצנן את הלבה. הוא רוצה לבנות עולם ללא לאום. זה לא יצליח כי יש עוד קומות, זו למטה מזו. ובקומה הבאה הלאומיות הופכת להיות רק סדק של לבה קמאית יותר שמבעבעת ואומרת: האדם הוא תמיד עצמו. עצם זה שהוא קיים, ושלחייו יש פשר, הוא מקור הלאומיות, הקנאה השנאה והתחרות. את זה אי אפשר להעלים או למחוק, את זה צריך לרומם ולהפריח.
ו. יש גבוה מעל לגבוה, וגבוהים מעליהם:
חכמי המוסר אמרו שלפעמים אדם עושה מעשה טוב, ומאחורי גבו יושב יצר הרע, מצחקק בסיפוק ואומר: אתה חושב שהמעשה הזה שלך? באמת, המעשה הזה מלא נגיעות ותאוות. המעשה שלך הוא סדק, אבל אני הלבה.
ואומר על זה מו"ר שמאחורי יצר הרע יושב הקב"ה וצוחק ואומר: זה? זה שלי. יצר הרע הוא סדק אבל אני הלבה. מלחמות? אני עשיתי.
"לא שאני נגד שתציע לי, כן?" המשיך בטורים גבוהים, "אתה מכיר מספיק את משנתי הדתית והפוליטית ובעיקר איזה בירה אני אוהב. רק עשה לי טובה: לא קומונרית או מדריכת טיולים. אין לי ראש לקופצנות הזותי. היה נחמד בגיל שש עשרה, חלאס לגרור את זה עד גיל שלושים.
וזה מאסט, אחי: ניסיתי להתעלם מזה אצל שירה אמסלם כי היא אהבה פרוג רוק, עצמתי עיניים אצל רעות מירמן שהתאימה לי בול. לא עבד אחי, פשוט לא עבד. אז אם אתה בא להציע לי מישהי כזו, בוא נעצור את זה כאן."
אני אוהב להזכיר לנריה את המונולוג הזה. נניח כשהוא נוסע עם אישתו רוני לשבת ארגון של הסניף שלה.
ב. פעם חשבו שהארץ שטוחה, היום חושבים שהיא עגולה והאמת היא שהארץ היא קרח דק מעל לבה מבעבעת. כל פעם האש סודקת את הקרח ויורקת החוצה להבות.
כשנריה הולך על פני השטח הוא חושב שהלהבות הן הבעיה ולכן אסור אסור שהוא ייפגש עם קומונרית. אבל להיות קומונרית מתלהבת הוא רק הסדק, מה שנריה באמת לא יכול לסבול הן הלהבות מתחת.
לכן ביום שמתחת לסדק לא תהיה לבה אלא דשא ועצים ובית; במלים אחרות, ביום בו הוא באמת ירצה אותה, הסדק לא באמת יהיה מכשול.
לא שלא יהיה קושי. יהיה. אבל שבת ארגון בגיל שלושים היא - בסופו של דבר - קושי שאפשר לבלוע. אולי בעזרת בקבוק של בירה שפירא.
ג. ככה זה עם עוד כל מיני דברים בעולם. נניח אנטישמיות. שנאו יהודים כי הם היו עשירים או כי הם היו עניים. חכמים או בורים, מתבדלים או מנסים להשתלב. מה שמוכיח - מניף פרופסור ירין גורן אצבע מעל הקתדרה - שכל אלו היו רק תירוצים והסיבה האמיתית היא אנטישמיות.
ופרופסור גורן טועה: באמת שנאו יהודים בגלל שהיו עשירים, והשנאה הזו עצמה היתה בגלל האנטישמיות. סיבה אחת לא שוללת את השניה אלא מבטאת אותה. העשירות היא הסדק, האנטישמיות היא הלבה.
ד. וכשיש גם סדקים וגם לבה יש שאלות שמאבדות לא מעט מהעוקץ שלהן: האם יורם מעביר זקנה את הכביש כי הוא רוצה לעשות טוב או כדי לקבל סוכריה מהמורה? האם הרב רמס מגן על ההלכה כי הוא מאמין במסורת או כדי לשמר הגמוניה? האם את יוסף חיים בן דוד או נשאת מלחם הניעה המלחמה בין יהודים לערבים או חוסר שפיות? השאלות קצת פחות חשובות כי התשובה היא גם וגם. לא בקטע של פיפטי פיפטי, אלא כמו סדקים ולבה.
ה. האלימות והמלחמה, הן בסופו של דבר רק האש הפורצת מהסדקים; הלבה שמתחת היא הלאומיות. לכן השמאל לא רוצה רק לסתום סדקים אלא לצנן את הלבה. הוא רוצה לבנות עולם ללא לאום. זה לא יצליח כי יש עוד קומות, זו למטה מזו. ובקומה הבאה הלאומיות הופכת להיות רק סדק של לבה קמאית יותר שמבעבעת ואומרת: האדם הוא תמיד עצמו. עצם זה שהוא קיים, ושלחייו יש פשר, הוא מקור הלאומיות, הקנאה השנאה והתחרות. את זה אי אפשר להעלים או למחוק, את זה צריך לרומם ולהפריח.
ו. יש גבוה מעל לגבוה, וגבוהים מעליהם:
חכמי המוסר אמרו שלפעמים אדם עושה מעשה טוב, ומאחורי גבו יושב יצר הרע, מצחקק בסיפוק ואומר: אתה חושב שהמעשה הזה שלך? באמת, המעשה הזה מלא נגיעות ותאוות. המעשה שלך הוא סדק, אבל אני הלבה.
ואומר על זה מו"ר שמאחורי יצר הרע יושב הקב"ה וצוחק ואומר: זה? זה שלי. יצר הרע הוא סדק אבל אני הלבה. מלחמות? אני עשיתי.
