את חטאי אני מזכיר היום: אני, בשבתי כשיעור א׳ - ב׳, הייתי נגוע בנגע

כ"ד ניסן התשע"ו

נושאים באתר

את חטאי אני מזכיר היום: אני, בשבתי כשיעור א׳ - ב׳, הייתי נגוע בנגע המתמידנות.
מה היא מתמידנות? כמו התמדה, רק בקטע אובססיבי. אתה לומד ולומד ולומד ואסור לך לעצור לרגע. קשה לך? אתה נחנק? מה אתה חושב, לסטייפלר היה קל? שמנדריק.

זר לא יבין זאת: ההישמרות מביטול תורה, התפיסה שכל דקת אוויר או פנאי או צחוק הם פשע. ועוד לא דברנו על בן הדוד הערמומי והקטלני של ביטול תורה, הלא הוא ביטול תורה באיכות.
כמה נוראי הייתי? במספרים - נניח שבע וחצי מעשר. במלים? חברותא קבועה בין ארוחת ערב לערבית. או כמו שאמר לי פעם שיעור א׳: מלחיץ לאכול לידך.

את התובנה שעזרה לי לצאת משם פגשתי באופן הבהיר ביותר, שנים אחר כך, בסיפור על הרב אליהו. כשהיה ילד אמו אסרה עליו ללמוד עד מאוחר והורתה לו לישון. הוא היה נכנס למיטה, מעמיד פני ישן עד שכולם נרדמו ואז חוזר לתלמודו.

עכשיו, את הקונספט הזה אני מכיר. השתמשתי בו בעצמי כילד - לדברים אחרים, שבאמת עניינו אותי, כלומר לקרוא ספרים.
וזו בדיוק הנקודה, שהשאלה היא לא אם זה קשה לך, אלא כמה אתה עצמך רוצה בזה. האם אתה גומר יום קשה בסיפוק או בפחד מהיום הבא ובתהייה חרישית מתי הסיוט הזה ייגמר.

נכון, התמדה היא אחלה ובאמת כך צומחים גדולים (בלי שמץ של ציניות) אבל היא לא יכולה לבוא על ריק. היא באה על גבי שקיקה פנימית. לסטייפלר אולי לא היה קל, אבל הוא גם לא נחנק. מי שנחנק הוא מי שמחקה פעולות חיצוניות בלי שיהיה לו חשק פנימי שיגבה אותם. אני טרם ראיתי דברים טובים שצומחים מזה.
Loading