אתה אחראי, תמיד

א. כשהייתי תיכוניסט חייתי בתחושה שהעולם מתנהל על ידי מישהו אחר. שחיי שלי, לפחות בחלק מהמישורים, מנוהלים על ידי "ההם": מורים, הורים, ר"מים. עכשיו, היתה לי כמות הגונה של ביקורת על האופן בו דברים התנהלו (תיכוניסט או לא?) אבל היא היתה מופנית כלפי ה"הם". למה הם לא עושים ככה או ככה, זה טפשי או לא יעבוד. יאדה יאדה.

כיון שהביקורת היתה כלפיהם, לא ממש עשיתי אתה משהו. לדוגמה, חשבתי שהמקום בו אני לומד הוא בזבוז זמן, אבל לא ניסיתי לעבור לשום מקום אחר. כי, ובכן, זוהי אחריות של אחרים.

ב. אני חושב שחלק ממה שהדליק אותי אתמול סובב סביב הנקודה הזו.

נניח שאדם מגיע לישיבה משום שבשמינית היא היתה נראית לו, ולא מצא שם את מבוקשו. נניח שדגם התלמיד חכם שהוא פגש שם מנותק ממנו. נניח את כל זה - מה עכשיו?

אם נשארים בתודעה שתיארתי לעיל, אדם מרים ידיים, מתייאש. "הם" לא הנגישו לי את התורה, "הם" היו מנותקים. אז תורה זה פאסה, תלמיד חכם - בכלל, אדם שלומד תורה דרך קבע - זה לא אני. אני לא מסוגל לחיות חיים מודרניים ולשמור על ההלכה. דרך אחרת לא הוצגה לי.

כלומר, אדם מפתח קבעון כלפי מה שבמקרה הוצג לו לראשונה. הוא מקבל את מה שהוא מכיר כנתון ולכן נוטש אותו.

ג. אם אדם היה מוכן לקחת את חיו בידיים, הוא היה יכול לגלות שישנן עוד אפשרויות בעולם, שהדבר תלוי גם בו:

-הרב שלי מנותק! לא חי את החיים שאני חווה!
- אז אולי זה התפקיד שלך לבנות את הגשר, אולי תכניס אותו לשפה בה אתה חי, וביחד תבנה הבנה משותפת איך תורה יכולה לגור בעולם שלך?
-אבל הנתק גדול מדי. הוא לא מסוגל, או לא רוצה, להבין איפה אני נמצא.
-קודם כל, גם ביקורת ואי הסכמה היא סוג של עמדה לגיטימית. אלא אם כן אתה סבור שבך אין פגמים. שנית, הרב שבמקרה נפלת עליו, הישיבה שבמקרה בחרת בה, אינם האופציה היחידה. התורה רחבה בהרבה ממה שיצא לך להכיר.
-בכל הכבוד, הבעיה אינה הישיבה הספציפית שלי. אלא הראש כולו, אני מכיר את הקטע הזה של לומדי תורה, אין כאן תשובה לחיים שלי. למקום בו אני נמצא.
-תראה, זה ייתכן ומצב כזה קשה בהרבה. אבל העובדה שאין דרך לא אומרת שצריך לוותר. אם באמת תרצה, אולי תוכל למצוא דרך חדשה. לא פשוט, לא מיידי, אולי כל חייך תתקדם חמש וחצי מטר - אבל אפשרי. גם אם כל הדלתות שאתה מכיר נעולות, אתה יכול לעצב פתח חדש.

(- אעשה כאן הפסקה מיתודית בדיון ואבהיר: אי אפשר להמציא תורה מאפס: תורה חייבת בית אב, כלומר מסורת. רפורמה היא לא תורה אלא מצבור מאובק של ספרים שאתה קורא בהם בנימוס. ועדיין, בתוך הנאמנות לשרשרת הדורות, בתוך ההקשבה למה שכבר ישנו, קיים גם חידוש. עכשיו נמשיך - )

ד. -תשמע, עם כל הכבוד שלי אליך (נניח) מה שאתה מתאר דורש הרבה מאמץ ולכן גם הרבה מוטיבציה. לי אין סבלנות לדבר הזה, נגמרה. סבבה ויום טוב.
-או-קיי. זו בחירה מוכרת ואפילו נפוצה היום, אבל במקרה הזה כדאי להתנסח בהתאם. לא "הרב שלי מנותק מהמציאות". לא "התאבדות כלכלית", לא "ראש הישיבה אכל לי ובית המדרש שתה לי". לא "מאד רציתי אבל לא נתנו לי מקום" אלא: היה לי קשה יותר משהיה לי חשוב, בחרתי בדרך אחרת.
אז מי שהיה לו יותר קל לא יכול להתנשא עליך, נכון. היה לו יותר קל, הוא נזקק לפחות מוטיבציה. אבל השאלה היא לא מה הוא אומר עליך אלא מה אתה מספר לעצמך. אם נניח שפעם זה היה חשוב לך, ויום אחד נטשת, זכור שזו היתה בחירה שלך, לא גזירת גורל. העולם מלא אפשרויות, בהווה ובעתיד. אתה אחראי, תמיד, באיזה שביל תבחר.