אנסה לנסח את הפוסט משלשום באופן בהיר יותר.
א. חישבו על מערכת האמונות ודעות שלנו כאילו היא מגדל בנוי קומה על גבי קומה. ככל שקומה גבוהה יותר, היא קלה יותר לערעור. וויכוח בין ימין ושמאל בדרך כלל יתנהל לגבי חשיבותן של לבנים בקומה שלוש. כי את קומה שלוש יותר פשוט להרוס או להחליף.
ככל שאנחנו יורדים נמוך יותר בקומות, נפגוש הנחות יסוד חזקות יותר, שיהיה קשה לשכנע את האדם שהן שגויות. הוא לא תופס אותן כדעתו האישית או כנתונות לדיון, אלא כמובן מאליו וכחלק ממנו. אתם לא חושבים שיש מן עמדה כזו, שלבני האדם מגיעות זכויות. זה מובן מאליו בעיניכם, זה חלק *מכם*. מי שמתנגד לזה הוא משוגע, ובעצם נלחם נגד מי שאתם, ולא רק טועה.
ב. נדמה לי שכל מי שעבר בבני עקיבא שמע דיבורים על תרבות המערב ועל המאבק של היהדות איתה. בציור הזה יש שתי עמדות מתנגדות, שנאבקות על ליבו של הדתי לאומי.
מה הייצוג של תרבות המערב בפעולות בני עקיבא? בדרך כלל סביב ערכים כמו צניעות, חומרנות, למהדרין גם רלטיביזם.
הצד השווה בדיונים האלו הוא שהם בדרך כלל מכוונים לערכים בקומה שלוש, ובדרך כלל מכוונים לדברים שהם ניטרליים בתרבות הכללית. לדוגמה: אנחנו נגד רדיפה אחרי מותרות (נניח) - התרבות מסביבנו לא נגד, אבל גם לא רואה בזה ערך. אנחנו אומרים: עבירה, והם אומרים "מותר" לא "מצווה"
ג. למה אלו אבחנות חשובות? כי הם מקיימות מאבק בו אני לא פונה לחלוטין נגד הנחות היסוד של החברה הכללית. ובהתאם לזה, אני גם לא נאבק נגד קומה ראשונה *שלי*. לו פעולות בני עקיבא היו טוענות שחירות הפרט היא דבר רע, המדריך האומלל לא רק היה מועלה על המוקד התקשורתי, אלא גם מוצא את עצמו נאבק מול החניכים שלו. מבחינתם חירות הפרט היא חלק ממערך הערכים הבסיסי *שלהם*.
ד. מחשבה שחלק מהנחות יסוד *שלנו* הן שגויות או זרות לא מגיעה מהחלל הריק. אדם לא קם בבוקר משום מקום ותוהה אולי הקומה הראשונה שלו שגויה. מה שקורה בדרך כלל הוא שאלמנטים מסויימים מהקומה הראשונה מתנגשים באחרים מאותה הקומה. כתוצאה מכך האדם מתחיל לתהות איך ליישב את ההתנגשות.
מסקנה אפשרית אחת היא שיש בקומה הראשונה שלי יסוד זר, משהו ששוכנעתי בו אבל איננו נכון.
ה. ערעור כזה הוא צעד מסוכן מכמה כיוונים. הוא יכול להביא את האדם לידי שגעון מטפורי ואולי אפילו ממשי: אם אני לא יכול לסמוך על הנחות היסוד הכי בסיסיות שלי, על מה יש לי להשען? חישבו איזה שבר זה: הרי מדובר במשהו שמובן לי מאליו. שאני מזהה אותו עם עצמי. לתהות שמא הוא שגוי זה לערער על עצמי ועל שיקול דעתי ברמה הכי רדיקלית.
ערעור כזה יכול גם להוביל לתוצאה הפוכה ממה שרצית: אם אתה אומר לאדם שהנחה א' שגויה והוחדרה אליו עקב חינוך מערבי (שכולנו שרויים בו) - הוא עלול להסיק שדווקא הנחה ב' שגויה והיא הוחדרה אליו עקב חינוך דתי.
במלים אחרות: פתחת הנחת יסוד אחת לדיון - פתחת את כולן.
ו. העובדה שזה צעד מסוכן לא בהכרח אומרת שהוא שגוי. ייתכן תסריט בו הנחות היסוד של האדם, לפחות חלקן - שגויות. ומה תעשה אז? איך תטפל בזה?
לכן יש שיטה שלימה (השניה בפוסטים הקודמים) שמלמדת את עצמה לזהות את הנחות היסוד שלה, ולדון אם הם נכונות או שגויות, שורשיות או זרות. גישה כזו כמעט בהכרח תצטייר (או תהיה) לעומתית, וודאי כלפי אלו שמזדהים עם הנחות היסוד בהם היא נאבקת. יהיה לה גם אופי חשדני וזעוף גבות. אבל יש אנשים (ואני לחלוטין ביניהם) שנדחפו עד מעבר לנקודה שהם לא מסוגלים שלא לתהות על הקומה הראשונה ולברר אותה שוב ושוב ושוב.
א. חישבו על מערכת האמונות ודעות שלנו כאילו היא מגדל בנוי קומה על גבי קומה. ככל שקומה גבוהה יותר, היא קלה יותר לערעור. וויכוח בין ימין ושמאל בדרך כלל יתנהל לגבי חשיבותן של לבנים בקומה שלוש. כי את קומה שלוש יותר פשוט להרוס או להחליף.
ככל שאנחנו יורדים נמוך יותר בקומות, נפגוש הנחות יסוד חזקות יותר, שיהיה קשה לשכנע את האדם שהן שגויות. הוא לא תופס אותן כדעתו האישית או כנתונות לדיון, אלא כמובן מאליו וכחלק ממנו. אתם לא חושבים שיש מן עמדה כזו, שלבני האדם מגיעות זכויות. זה מובן מאליו בעיניכם, זה חלק *מכם*. מי שמתנגד לזה הוא משוגע, ובעצם נלחם נגד מי שאתם, ולא רק טועה.
ב. נדמה לי שכל מי שעבר בבני עקיבא שמע דיבורים על תרבות המערב ועל המאבק של היהדות איתה. בציור הזה יש שתי עמדות מתנגדות, שנאבקות על ליבו של הדתי לאומי.
מה הייצוג של תרבות המערב בפעולות בני עקיבא? בדרך כלל סביב ערכים כמו צניעות, חומרנות, למהדרין גם רלטיביזם.
הצד השווה בדיונים האלו הוא שהם בדרך כלל מכוונים לערכים בקומה שלוש, ובדרך כלל מכוונים לדברים שהם ניטרליים בתרבות הכללית. לדוגמה: אנחנו נגד רדיפה אחרי מותרות (נניח) - התרבות מסביבנו לא נגד, אבל גם לא רואה בזה ערך. אנחנו אומרים: עבירה, והם אומרים "מותר" לא "מצווה"
ג. למה אלו אבחנות חשובות? כי הם מקיימות מאבק בו אני לא פונה לחלוטין נגד הנחות היסוד של החברה הכללית. ובהתאם לזה, אני גם לא נאבק נגד קומה ראשונה *שלי*. לו פעולות בני עקיבא היו טוענות שחירות הפרט היא דבר רע, המדריך האומלל לא רק היה מועלה על המוקד התקשורתי, אלא גם מוצא את עצמו נאבק מול החניכים שלו. מבחינתם חירות הפרט היא חלק ממערך הערכים הבסיסי *שלהם*.
ד. מחשבה שחלק מהנחות יסוד *שלנו* הן שגויות או זרות לא מגיעה מהחלל הריק. אדם לא קם בבוקר משום מקום ותוהה אולי הקומה הראשונה שלו שגויה. מה שקורה בדרך כלל הוא שאלמנטים מסויימים מהקומה הראשונה מתנגשים באחרים מאותה הקומה. כתוצאה מכך האדם מתחיל לתהות איך ליישב את ההתנגשות.
מסקנה אפשרית אחת היא שיש בקומה הראשונה שלי יסוד זר, משהו ששוכנעתי בו אבל איננו נכון.
ה. ערעור כזה הוא צעד מסוכן מכמה כיוונים. הוא יכול להביא את האדם לידי שגעון מטפורי ואולי אפילו ממשי: אם אני לא יכול לסמוך על הנחות היסוד הכי בסיסיות שלי, על מה יש לי להשען? חישבו איזה שבר זה: הרי מדובר במשהו שמובן לי מאליו. שאני מזהה אותו עם עצמי. לתהות שמא הוא שגוי זה לערער על עצמי ועל שיקול דעתי ברמה הכי רדיקלית.
ערעור כזה יכול גם להוביל לתוצאה הפוכה ממה שרצית: אם אתה אומר לאדם שהנחה א' שגויה והוחדרה אליו עקב חינוך מערבי (שכולנו שרויים בו) - הוא עלול להסיק שדווקא הנחה ב' שגויה והיא הוחדרה אליו עקב חינוך דתי.
במלים אחרות: פתחת הנחת יסוד אחת לדיון - פתחת את כולן.
ו. העובדה שזה צעד מסוכן לא בהכרח אומרת שהוא שגוי. ייתכן תסריט בו הנחות היסוד של האדם, לפחות חלקן - שגויות. ומה תעשה אז? איך תטפל בזה?
לכן יש שיטה שלימה (השניה בפוסטים הקודמים) שמלמדת את עצמה לזהות את הנחות היסוד שלה, ולדון אם הם נכונות או שגויות, שורשיות או זרות. גישה כזו כמעט בהכרח תצטייר (או תהיה) לעומתית, וודאי כלפי אלו שמזדהים עם הנחות היסוד בהם היא נאבקת. יהיה לה גם אופי חשדני וזעוף גבות. אבל יש אנשים (ואני לחלוטין ביניהם) שנדחפו עד מעבר לנקודה שהם לא מסוגלים שלא לתהות על הקומה הראשונה ולברר אותה שוב ושוב ושוב.
