אני אוהב לדבר בשבחה של המעורבות על פניה של האובייקטיביות. שעדיף להיות

ו' חשון התשע"ח

נושאים באתר

אני אוהב לדבר בשבחה של המעורבות על פניה של האובייקטיביות. שעדיף להיות מעורב מאשר להיות בלי נטיות מוקדמות. הסימפטיה והחיבה מקרבות את האדם אל האמת יותר מאשר להיות נטול פניות.

פרשת שופטים היא אנטיתיזה של הטיעון הזה. "לא תכיר פנים", "דל לא תהדר בריבו". אתה דיין? עליך לבוא בלי הנחות מוקדמות. אסור לך להתחשב בסיטואציה, בחולשתו של אחד הנידונים. ייקוב הדין את ההר. אובייקטיביות מובילה יותר אל האמת מאשר מעורבות ונטיית הלב.

תהיתי בשאלה מזה זמן, אבל רק לאחרונה הבנתי מה מציק לי בטיעון. נכון, דיין צריך להיות נקי מפניות, אסור לו לקחת שוחד אפילו כדי לדון דין אמת. אבל מי אמר שהעולם כולו דין?
להפוך את האובייקטיביות לאידיאל זה בעצם לומר שאתה מסתובב בעולם כשופט. אתה מעמיד לדין כל עובדה וכל אדם. האם אלו פניה היחידות והמוחלטות של האמת?

הדין הוא חתוך וברור, אבל החדות שלו היא גם חולשתו. תמיד יש הכרעה וההכרעה היא אחת (גם אם מורכבת). הכרעה אחת עלולה להחמיץ: כולנו יודעים שבסיטואציה עלולים להיות שני צדדים. חריצת דין היא העדפת הסבר אחד על פני האחר, סברה זו על פני סברה האחרת. ראוי ונכון לעשות משפט. זו מצוה גדולה ואחד מיסודות העולם. אבל לדין יש גם מחיר. למה לשלם אותו במקום שאין צורך?
אנחנו יכולים לשפוט את העולם ואנחנו יכולים להקשיב לו. אנחנו יכולים לדון אנשים, או להתקרב אליהם. אנחנו יכולים לדון - אבל אפשר גם לפשר, כלומר למצוא מקום בו נפגשים הדברים ולא רק נלחמים.

המשפט לאלוקים הוא, אבל ישנו גם שם ה'. כפי שמלמד אותנו ריה"ל, אלוקים הוא הוא בעל כוחות הכולם. אבל ה' הוא זה שנפגש איתנו, שמתגלה אלינו, שרוצה בנו. "אנוכי ה' אלוקיך"
Loading