[אמ;לק: על פמיניזם וחוש הומור. למה לפעמים הם לא הולכים ביחד ולמה זו

י"א אדר ב' התשע"ו

נושאים באתר

[אמ;לק: על פמיניזם וחוש הומור. למה לפעמים הם לא הולכים ביחד ולמה זו בעיה עבור הפמיניזם עצמו. נעבור דרך קריטריון ההפרכה של פופר, נצטט - להבדיל - את מניטו, וגם נעשה פרסום סמוי למאמר נהדר לפורים. השארו עמנו]

א. השבת נזכרתי בקטע שמסביר היטב למה לפמיניסטיות אין חוש הומור, אף שאין בו מילה על פמיניזם.

ב. כדי להקדים רפואה לטוקבקים ולמנוע פגיעה מיותרת בפמיניסטים, אנסה לאבהיר מהו הפמיניזם שעליו אני מדבר: זוהי גרסה קיצונית שטוענת שלא התקדמנו הרבה: גם אחרי שהזכויות הרשמיות הושוו, עדיין נשים מופלות. גם כשהפמיניזם נחשב מיינסטרים, עדיין התפיסה האמיתית של החברה היא מיזוגניה (שנאת נשים). הגישה הזו תַראה מעל ומתחת לפני האדמה איך בעצם כל גבר הוא עדיין שוביניסט שפל. אתם פמיניסטים אבל לא כאלה? הפוסט לא מדבר עליכם.

ג. איך הגישה הזו יכולה לטעון טענות כל כך קיצוניות? והרי כבר התקדמנו: יש חקיקה נגד אפליה ויש העדפה מתקנת, שוביניסט היא מילת גנאי ופמיניסט תואר שבח, ובכלל, העולם נראה שיוויוני מאי פעם.
ובכן, יש כמה ג'וקרים בחפיסה. כאן אדבר רק על שניים.

ד. הג'וקר הראשון הוא האיפכא-מסתברא. הוא טוען שישנן תופעות שמשמעותן האמתית הפוכה מהמשמעות הגלויה שלהן. לדוגמה: גבר לא עוזר לאשה? - זה כי הוא שוביניסט והאישה נחותה בעיניו. גבר כן עוזר לאשה? - זה כי הוא שוביניסט והיא חלשה בעיניו. פריצות ועירום בשלטי פרסום? - החפצה של גוף האישה. צניעות והפרדה? - שוב החפצה.

ה. ומה עם נשים שרוצות שיעזרו להן? שמעדיפות לנסוע בקווי מהדרין? שאוהבות להיות עקרות בית ולגדל ילדים? כאן נשלף הג'וקר השני: תודעה כוזבת. החברה מחנכת אותנו לחשוב שאנחנו רוצים משהו ואנחנו מאמינים בו בכל לב, אבל בעצם, בפנים-פנימיות-פנימיותנו, הרצון שלנו הפוך. מסלילים אותנו להיות גברים או נשים. מחנכים אותנו שגבר אמור להיות קשוח וכובש, שאישה צריכה להיות עדינה ולהוליד ילדים. זה לא אנחנו, זה מה שחינכו אותנו.

ו. מי מחנך? מי מסליל? איפה נמצאים הפרוטוקלים של זקני הפטריארכיה ששוטפים לכולנו את המוח? זהו, שאין מישהו *ספציפי* שמחנך לזה. התרבות כולה בנויה ככה. אם כן, כולנו - גברים ונשים גם יחד - לכודים בתוך 'החברה'. דור אחרי דור, בניגוד לרצוננו האמיתי, אנחנו מעוצבים על ידי המבנה התרבותי הקיים ומשכפלים אותו עבור הדור הבא.

ז. שימו לב מה קורה כאן. בעצם זו קונספירציה אחת ענקית: כולנו אומרים בתום לב משהו אחד – "אני פמיניסט נלהב!", או לחילופין "אני אוהבת להיות עקרת בית" - כשהאמת היא הפוכה.
אבל מה שיותר גרוע מקונספירציה רגילה הוא שכאן *אין אף אחד* שעומד מאחוריה! אין אחראי, אין "ראש נחש" לרוצץ: כולנו אשמים בה וקרבנות שלה בו זמנית. הגברים מדכאים בעל כרחם, הנשים מדוכאות בעל כרחן, וכולנו כפויים לשרת את אלוהי הפטריארכיה.

ח. כמו בדתות ובאידאולוגיות אחרות הקונספירציה הזו חסינה לחלוטין מפני כל ערעור או הפרכה. הנה חזרה אלינו המהותנות מהדלת האחורית: שום דבר שיקרה במציאות האמפירית לא יכול לגרום לנו להבין שטעינו במשהו. כך זה עובד: אם אתה גבר ונגד פמיניזם אתה שוביניסט. אם את אישה ונגד פמיניזם זה כי הפנמת את התודעה הכוזבת. אם נשים בוחרות להיות אמהות הן מוסללות. אם טוב להן עם זה הן *עוד יותר* מוסללות. אם הן מנהלות חברת היי-טק, הן עדיין מופלות. אם הן חושבות שהן לא מופלות, הן חיות בתודעה כוזבת. אם הן לא משרתות בצבא הן מודרות מעמדות כוח. אם הן כן משרתות בצבא הן משתתפות במוקדי כוח גבריים בהם הן בעמדת נחיתות מובנית. וכן הלאה בלופים אינסופיים.

ט. תפיסת העולם שלי היא משקפיים דרכן אני רואה את המציאות. בעצם, את זה טוען הפמיניזם עצמו.
כיון שכך - העולם נראה תמיד בצבע של המשקפיים. אם לבשת משקפיים של מלחמת מינים קוסמית, כל פרט וכל אירוע מסתדר לפי התפיסה הלוחמנית הזו, ממילא גם מוכיח אותה. כל דבר שקורה מחזק את התאוריה. מעגל ההיזון החוזר הזה הוא נוראי, הוא מגביר את תחושת הפרנויה. הנבואה מגשימה את עצמה, והמציאות לעולם לא מיתקנת.

י. עכשיו, עזבו אתכם לרגע מהשאלה האם תיאוריית הקונספירציה הזו נכונה. הניחו שהיא אמיתית, וחישבו על החוויה של חיים בעולם כזה. אתה חי בעולם נוראי ומפלצתי בו כולם נגדך. כל אירוע מתפרש דרך הפריזמה הזו. כל פרט משתבץ בעלילת הטרגדיה. תרבות האונס ניבטת אליך מעיני כל גבר באוטובוס, מכל פסק בהלכות צניעות, מכל דוגמנית בפרסומת. אם תולדות האנושות הן בעצם תולדות דיכוי חצי מהמין האנושי, אם השעבוד ממשיך למרות כל מה שעשינו, אי אפשר שלא להפוך לרציני עד אימה. בעולם אכזר כזה אי אפשר בכלל לחייך, שלא לדבר על לצחוק. אין שום דבר מצחיק, גבר מסגבירני שכמוך!

י"א. וכאן אני מגיע לקטע אותו קראתי השבת. הקטע מופיע ב"בדיחי דמלכא", חוברת נהדרת לכבוד פורים שמדברת בשבח ההומור. (גילוי נאות: הייתי שותף לעריכה שלה)
זו לא פרסומת סמויה מהסיבה הפשוטה שהיא גלויה: לכו לקרוא את המאמר -
http://www.bm-roshpina.co.il/s/n/203

י"ב. אהם, נמשיך: הקטע מהחוברת מדבר על מצב בו האדם תקוע בלופ כזה בו המבט שלו העולם רק מאשרר את דעתו על העולם:
"אדם עצוב, אדם שנאנח, בעצם כל הזמן סוגר את האישיות שלו במבנים שעשויים מהחומרים שבהם הוא נתון, כלומר מכל הבעיות שלו. הרי רק את זה הוא רואה, שהוא נתון במקום הרע הזה, וכשהוא כך שופט אותו — זה עוד מחזק אותו, שאין צודק ממנו, 'הרי זה בדיוק מה שאמרתי!', ומקבל חיזוקים לכך שאכן זוהי האמת. ואז באמת כל המציאות שלו מתחילה לתפקד בפועל בצורה הזו"

י"ג. אידיאולוגים גדולים, וודאי כאלו שנלחמים בעוולות, נראים כמו סימן קריאה מהלך. הם עלולים לאבד את חוש ההומור וזו בעיה גדולה. שכן חוש הומור איננו מותרות: הוא היחיד שיכול לחלץ אותנו מהכלא התודעתי שבנינו לעצמנו.

כי חוש הומור הוא לא להיות זלזול או ציניות. הוא המוכנות להיות מופתע, להתבונן מנקודת מבט שאינה שלנו, לשים את דעותינו בפרופורציה: אנחנו לא הכל. החיים גדולים יותר מהתיאוריות שלנו עליהם. גם אם הכל מסתדר לפי מה שחשבתי עד עכשיו - אולי יש מבט שונה?
הצחוק המתפרץ או החיוך הקטן הם פתח חדש אל העולם. הפתעה! המבנה שלנו התפרק, אפשר להביט עליו בעיניים אחרות.
עם הצחוק מגיעה הקלה. דברים פתאום חוזרים לזוז. אור חדש חודר דרך סדקים בקירות ואוויר רענן זורם. הצחוק מאפשר להרפות מעט מהאידאולוגיה הנוקשה שבחרנו להסתכל דרכה על המציאות, לפתוח אופק לכיווני מחשבה חדשים, לנקודות מבט הפוכות.

י"ד. כשנסכים להרפות נוכל לגלות, אולי, שלא כל מבנה חברתי הוא שלילי, שלא כל חיברות מאיים. לא כל חוק הוא החפצה ולא כל ממסד מדכא. נוכל גם לקבל שלא כל אדם רע או חסר רגישות הוא חלק ממזימה כלל עולמית. אולי הוא פשוט, ובכן, רע או חסר רגישות. לא פחות פוגע, אבל הרבה פחות מאיים.

ט"ו. ומניטו אמר פעם "אל תאמין לתלמיד חכם שאומר שכל דבריו אמת ולבסוף מת". ודוק: הרבה מדבריו כן אמת, אבל לא *כל* דבריו אמת. ודברי פי חכם חן.

~~~~

תודתי נתונה לשלמה קווס על עזרתו בניסוח הפוסט
Loading