[אמ;לק - @יהודה התפלמס עם @צור ארליך וטען ששירה היא לא כתיבה אלא קריאה

כ"א אדר א' התשע"ו

נושאים באתר

[אמ;לק - @יהודה התפלמס עם @צור ארליך וטען ששירה היא לא כתיבה אלא קריאה: לא משנה מה אני קורא אלא האם אני שם לב לעודפות של הטקסט. לעניות דעתי זה טיעון שגוי: אם נמשיך אותו הלאה, אדם הוא לא חי בעל נשמה, אלא מי שאני מדבר אתו, יהיה זה פסל, קיר או מנורת הלילה שלי.]

יש הרבה דברים בעולם

כהקדמה לשאלה מהי שירה צריך להודות: העולם מלא בדברים. חלקם נפלאים וחלקם סתמיים. אף פעם לא נוכל לשים לב לכולם. אין לנו זמן להביט עשרים דקות על כל אבן בשביל אל הדירה שלנו. גם אם נמצא זמן בשבילן, מה על אלפי גרגרי החול שלידן?
אותו הדבר נכון לגבי מלים: יש ים אינסופי של מלים ורעיונות. לא מעט מהם גדולים, עשירים או חודרים עמוק. רובם סתמיים, קטנוניים או לא מספקים.

שירה כעיגול אדום

אפשר לתאר ששירה היא הרגע בו אני מחלץ רעיון, תחושה, מתוך המרק הסמיך של הרבה-מלים ומצייר סביבו עיגול אדום. המלים הללו אינן עוד סתם מלים. הן מיוחדות.
לפי זה, שירה היא מה שאני עוצר להתבונן בו, בין אם הוקף בעיגול בין אם לאו. בין אם יש בו משהו ששווה לעצור בשבילו ובין אם לא.

המרקר של השכנים אדום יותר

מה המוטיבציה להסבר כזה? כי בעצם, מה זה "משהו ששווה להסתכל עליו"? מי קובע? אם לא הצלחנו למצוא כלל שמגדיר במה שווה להתבונן, אז שירה היא כל מה שאני מתבונן בו.
ממילא, הדגש בשירה עובר ממה אני אומר לאיך אני גורם שישימו לב למילים שלי. לשון אחרת: פחות חשוב לי מה אני מקיף בקו אדום ויותר חשובים לי הצבע והצורה של הקו.
כשהגישה היא כזו, המבט מוסט מהתוכן לכלי. יצירת אמנות איננה מוגדרת מתוכה אלא מבחוץ לה.

אנשים כמשל

כמו שהעולם מלא בחומר הוא גם מלא בבני אדם. בני אדם הם כמו קו תחום, לאמור: כאן יש משהו שונה. אל תכנסו, חלקיקים זרים, אומר העור. הכנסו לפי בחירתנו, אומרים כלי העיכול. עולם, הקשב לשירי, קורא הפה.
מה מחזיק את קו המתאר של אדם? לא צבע אדום מסביבו אלא הוא עצמו. לגוף מנגנונים רבים לשמר את קו המתאר. אם המנגנונים מוצלחים קו המתאר ישרוד זמן רב. מה נותן לכל מנגנונים כוח? עצם החיים של האדם.

יצירת אמנות כאדם

מכאן נבוא לומר אחרת: יצירת אומנות היא משהו מיוחד מצד עצמו. היא דבר שבעצם היותו משמר את עצמו לא להימחק, לא להיבלע במרק של הסתמיות. לכן יצירות גדולות שורדות את מבחן הזמן. כוח החיים שלהם הגן עליהם מפני תמורות ומהפכות. כמו פסלי ארגונאת׳ הם מתנשאות מעלינו ומשמרות את פניהם של מלכי הממלכות הקדומות.

אסלה במוזיאון ומונה ליזה בלובר

לא כוחה של המזרקה של דושאן מגן עליה מציפורני הזמן. למעשה, היא עוד לא עברה מספיק כדי שנדון מה כוחה. המזרקה היא חלקיק מציאות סתמי שהקיפו אותו בחומות כדי שלא יישחק. גם השיח סביבה הוא מאמץ בלתי פוסק לשמר את קיומה, כמו לחשי השבעה שמאניים. היא פסאודו יצירת אמנות. הייחוד שלה בא מבחוץ, לא מתוכה.
תאמרו, גם המונה ליזה שמורה בלובר? היא הנותנת. המונה ליזה נשמרה בלובר *כיון* שהוערכה. המזרקה של דושאן הוצבה במוזיאון בניסיון *לקבל* הערכה.

בקיצור, הפסיקו להקים חומות מסביב לאבנים אפורות כדי שגלי הזמן לא יפוררו אותן ועוד לקרוא לזה אמנות. התחילו לחצוב אזמרגדים ולשבץ אותן בזהב.
Loading