אליטיזם מול פופוליזם

כ' כסלו התש"פ

נושאים באתר

בשבח האליטיזם - הטיעון הערכי

נפתח בהסבר למה אליטות הם דבר חשוב, דווקא כיוון שזה פחות מובן כיום. יותר קל להסביר למה צריך שהכל יהיה דמוקרטי, יותר קשה להסביר למה אליטות חשובות ואף חיוניות. 

נתחיל בקביעה יחסית פשוטה: הטוב, היפה, הנשגב - קשים להשגה. הרע, המכוער והשפל - קלים. הכבידה מושכת תמיד למטה. 

כיוון שכך, את מה שראוי שמשיגים במאבק סיזיפי, יומיומי.  והלוואי שהיה מיותר לציין שהראוי הזה הוא ליבת החיים, מה שנותן להם את ערכם. 

באופן אישי, אני צריך להשקיע הרבה משאבים כדי ליצר את השעות בהן אני יושב בבית המדרש, מנטרל את שאון גלגל החמה, את היומיום, מה שמאפשר לשקוע למקומות עמוקים יותר ומדויקים יותר. ללא מאמצים רבים ושימור של מקום, זמן ופניות נפשית זה פשוט לא יקרה, וטרדות היום יום ימנעו ממני להתעמק. 

כמו באדם, כך בחברה: יש צורך להשקיע מאמצים שמייחדים זמן או - אם נגיע לנושא שלנו - אנשים, שיתייחדו להתעסק בדברים שאינם יומיומיים ובנאליים. 

אם אני רוצה שאותם אנשים יתקיימו דור אחר דור ולוודא שהצרכים הדוחקים לא ישחקו את אותה חברת עלית, אני צריך לא רק לקיים אותם כרגע - בעשור או בדור הקרוב - יש צורך במנגנון שמזין ומשמר את עצמו. 

המנגנון הזה הוא האליטה: קבוצת אנשים שמתמחה בנושא מסויים, ומקבלת את המשאבים לשמר אותו כנגד ימי החולין. כמו הכהונה שמקבלת תרומות ומעשרות. 

עכשיו, לא מספיק שיהיה להם משאבים לקיים את עצמם, צריך שיהיה להם יכולת לשמר את המשאבים האלו. במלים אחרות, לא מספיק שתהיינה להם פריווילגיות, צריך גם יכולת לשמר את הפריווילגיות. 

אפשר ליצור חברה אליטיסטית בלי מנגנון השימור אבל סכנה גדולה שהיא תישחק ותיעלם תחת הגרוויטציה של הסתמי והנמוך. תמיד קל יותר לוותר על המוסרי בשל צרכים דוחקים, על הרוחני בשם השפע, על האסתטי בשם המשכר.  אם אנחנו רוצים וודאות גדולה שאנשים ימשיכו לטפח מדרגות גבוהות, עדיף בהרבה שיהיה לאליטה כוח לשמר את עצמה (מה שאגב קורה ממילא, אם לא ממש נלחמים בזה. כי כוח מביא לכוח. אם יש לאליטה משאבים, היא תדע לנתב אותם גם לשימורם אצלה). 

לדוגמה, תלמידי חכמים הם אליטה. החברה נותנת להם כוח והם גם משמרים את הכוח, בזה שהם מחנכים את החברה לכבד תורה ותלמידי חכמים. המנגנון הזה הוא מה שמשמר את התורה בעם ישראל. 

(שימו לב שכנובע מהדוגמה, אליטה לא חייבת להיות על בסיס משפחתיות אלא על פי וולונטריות והשקעה. כתר תורה מונח בקרן זווית. זה עדיין לא משנה את היותה אליטה)

בשבח האליטות - הטיעון הפרגמטי

הערכתי מאד את המורים שלי למתמטיקה ופיזיקה. הם לימדו אותי לא רק את החומר, אלא גם להבין את החומר. 

אבל חבר שלי חשב אחרת: הם אולי מלמדים אותנו את החומר אבל לא איך לעבור את מבחני הבגרות. במקומות אחרים מלמדים איך לעבור את המבחנים. התלמידים אולי ידעו פחות את החומר אבל יקבלו ציונים טובים יותר. אלו מיומנויות שונות. 

שזה מטופש, כי הבגרות נועדה למדוד את הידע וההבנה, ועדיין תיטיב יותר עם מי שהתמקצע בלעבור אותה מאשר מי שיודע את החומר. 

בדומה לזה, פעם חנן גרשוני הבייא נתון לפיו ממוצע מבחני האייקיו עולה עם השנים. ובצידו טענה: זה לא שאנשים הפכו חכמים יותר אלא הסתגלו יותר לכלי המדידה.

מטופש, אבל כמעט בלתי נמנע. 

בחברה קטנה - משפחה או שבט - אפשר להסתדר על ידי מוסכמות וגמישות, כללי אצבע וקומון סנס. בחברה בה כמעט כולם מכירים את כולם, נקל למצוא פתרונות בלי מנגנונים מורכבים של חוקים ומוסדות. 

אבל ככל שהחברה גדלה, היא חייבת להסתמך על חוקים, מוסדות שיעבדו לפי החוקים, פרשנים לחוקים - 

וככל שהעניינים מסתבכים מופיעים מומחים. מומחים לחקיקה, יועצי בירוקרטיה, אוצרי אמנות, מבקרי ספרות, אושיות אתיקה, מרצים לפילוסופיה, עורכי עיתונים וכו' וכו' 

כל קבוצת מומחים חולשת על יותר כוח מאשר סתם אדם. כיוון שהם משמשים כצומת, יש להם יותר כוח, ובעזרת הכוח הזה הם מרחיבים את כוחם. 

כדי להתברג בקליקות האלו לא די להיות מומחה בשדה העיסוק שלהן. צריך גם להתמחות בקליקות עצמן. מי נחשב, עם מי יושבים לקפה ואיפה. איך כותבים נכון הערות שוליים¹. איך מדברים, צוחקים, מתאבלים. בקיצור, מה ההביטוס² הרלוונטי. 

לקבוצה כזו יש יכולת לשכפל את עצמה. גם כשהציבור רוצים שדם חדש ייכנס למערכת הם יידעו לכתוב את הכללים החדשים כך שיישמרו את הצביון הישן. הם ישלטו במוקדי ההכשרה כך שהבחירה לתפקידים חדשים תהיה בין כמה אנשים שונים עם אותה הגישה. הם יְחַבְרֵתוּ דמויות חדשות כך שיישרו קו³. 

את התהליך הזה מאד קשה לעצור. בעיני זה בלתי אפשרי. חברה אנושית גדולה תמיד תיצור מומחים ומוקדי כוח, שילכו ויעצימו את כוחם. 

אפשר לנסות לרסן את השפעת האליטות. לדוגמה, הוזלת מחיר המידע תחליש את אליטת המומחים למידע. הכנסת בחירה דמוקרטית למוסדות תחליש את התהליך המעגלי של חבר מביא חבר. עדיין, האליטות כאן כדי להישאר⁴. 

וזה בדיוק הטיעון בעד אליטות. אם קיומן הוא נתון, זו שגיאה רק להילחם בהן, או רק לבנות להן מנגנוני ריסון. צריך לשאול את עצמנו איך לעצב אותן כך שתהיינה תורמות ולא טפיליות. הן תהיינה בכל מקרה. אם נשנא אותן, הן תשנאנה בחזרה. שהרי אם אתה בכל מקרה ממוסגר כנבל, לא תטרח לנסות להשתפר. 

חברים מימין אוהבים לנפנף שלא נכון לסמוך על יושרתם של אנשים אלא עדיף לבנות מערכת שתמנע מהם לעשות מעשים אסורים, או תמנע מהם כוח. אבל מה אם אתה לא יכול? מה אם אין דרך לבנות מנגנון כזה? צריך ללכת גם בדרך האחרת, זו שנותנת אמון בזה שאנשים יכולים לבחור לנצל את כוחם לטובה ולא ולרעה. 

אם האליטות כאן כדי להישאר, חייבים להאמין שאפשר לחנך בני אדם לטוב, ולחתור לכיוון הזה. 

בשבח הפופוליזם - טיעונים ערכיים

אני לא חושב שצריך להגן על האמירה "ככל הניתן, עדיף שלכל בני האדם יהיה כוח שווה ולא שחלק יקבעו לאחרים". לא באטמוספרה הנוכחית. 

מה שכן צריך להסביר הוא מה גישה זו עונה לטענה הערכית בעד האליטיזם. כלומר, איך גישה כזו, שמתנגדת קטגורית לאליטיזם, מציעה לטפח מידה טוב וחוש מוסרי, אם לא על ידי אנשים שעבורם הטיפוח הזה הוא פרויקט חיים? 

אפשר לטעון שאנשים פופוליסטים כאלו פשוט לא מוסריים ולא רוצים אסתטיקה או עומק. אבל כדאי להתמודד עם הטיעון יותר ברצינות.

בגדול, הגישה האליטיסטית טוענת לגבי הטוב שהוא קשה לשימור ושהשימור מצריך מאמץ מודע ותמידי. 

כנגדה, הגישה הפופוליסטית טוענת שהחלק הטוב נשמר באופן טבעי, ושגם אם יש מאמץ שימור, הוא עובד דרך ניסוי וטעיה, אינספור ניסיונות, כשלונות והצלחות. ולא דרך קבוצת אנשים ששוקדת על שימורו.

אולי המופע הכי מוכר של התפיסה הפופוליסטית, או גישת "מלמטה למעלה", היא העמדה בעד השוק החופשי , שטוענת כי התוצאה הטובה ביותר לא באה על ידי תכנון מלמעלה, אלא מסכום של מיליוני פעולות עצמאיות. אבל הקונספט הזה לא נשאר רק בעולם הכלכלי, אלא מיושם גם על שדות אחרים - מוסרי, תרבותי, מדיני וכדומה.

לדוגמה, הגישה האליטיסטית תטען שאתוס לאומי מגובש על ידי יוצרים גדולים (חישבו על תפקידו של 'מגש הכסף' בטקס יום הזיכרון). לעומתה הגישה הפופוליסטית טוענת שאתוס לאומי משותף לא נבנה על ידי אליטות אלא על ידי אין ספור מספרי סיפורים סביב מדורות. גם הסיפורים לא נכתבו על ידי קבוצה קטנה של יוצרים אלא עוברים במסורת שיוצרת בהם שינויים וקאנוניזציה באופן אבולוציוני. אם יבוא אחר כך חבר אליטה ויאגד את הסיפורים לכדי אוגדן - אין הוא יוצר אלא משקף מציאות שכבר התרחשה בלעדיו, כפי שחוק (לעתים) הוא רק קיבועה של נורמה ציבורית קיימת זה מכבר.

כנגזרת מכך, גם גישה זו חותרת לאיכויות אבל היא רואה אותן בעין אחרת. להיות איכותי אין פירושו להיות אנין אלא מקורקע. חברת המופת היא חברה בורגנית. 

בפן האסתטי, גישה זו תגחך על אמניות מודרניות ותעדיף על פניהם אמנות נגישה לקהל בה יכולת הביצוע היא ברורה ומרשימה (מיכאלאנג'לו ולא פיקאסו). לעיתים היא תקבל טוויסט שיעדיף את המהנה על האסתטי, ותטען שכל יומרה אחרת היא מנופחת ופומפוזית. 

בפן המחשבתי היא תלגלג על הגיגים קונטיננטליים בלתי ברורים - אבל גם על העמקה לוגית סבוכה. במקומם היא תעדיף שכל ישר וקומונסנס, שלא לומר חשיבה פרגמטית "עם שתי רגליים נטועות בקרקע" 

בפן המוסרי, גישה זו טוענת שהחברה מחנכת את עצמה. הערכים והמוסר - וודאי יישומם בפועל - צומחים מהזרימה הטבעית והבלתי מופרעת של לב האדם. הארכיטיפ שלה לאדם מוסרי יהיה חקלאי קשוח ומגוייד, או נהג מונית עם לב חם. הערכים שהיא תעלה על נס יהיו חופפים לעתים לאלו שהגישה האליטיסטית חותרת אליהם: כבוד, יושר, אומץ - אבל היא תחפש בהם איכויות אחרות. לא עידון אלא חמימות. לא דיוק אלא רגש.

ומנגד, גישה זו תחשוד בעצם המוסריות של אליטות. לא רק מתוך טענה שהן מתנשאות, אלא שהניתוק מוביל אותם לחוסר מוסריות. המשכיל המעודן הופך לחוק נוקשה ומעוות. המוסר של האינטלקטואלים חירש ומסוכן כפי שחכמתם מטופשת. במקום השכלה אוניברסיטאית, עדיפה בהרבה חכמת הרחוב, חכמת ההמון וחכמת החיים.

ד. לפני שנים, בוויכוח סביב הקו, טען יגאל כנען שכדי לקלוע לאמת, בית מדרש אמור להיות סטרילי כמו כור אטומי. בתגובה לו כתבו שמסטריליזציה כזו צומחות אידיאולוגיות קטלניות כמו המרקסיזם. האמת שמחיה את העולם צומחת ממגע יומיומי עם השטח והמציאות. 

בקליפת אגוז, אלו שני צדדי הוויכוח: האם האמת/המוסר/היופי - צומחים על ידי התעלות מעל חיי היום יום, או על ידי צלילה ושקיעה לתוכם. וממילא, האם רק אליטות מאפשרות מוסר ואולי להפך - מעוותות וחונקות אותו.

אנטי-אליטה ואליטה-שכנגד

עד עכשיו התייחסנו לאליטות כמושג אחד הומוגני. האמת היא שישנן אליטות שונות ומגוונות. קודם כל בנושאי העיסוק: ממשל, ניהול, אמנות, הגות, כלכלה, בטחון וכו'. שנית, ובעיקר, ישנן מחלוקות מהותיות בין אליטות סביב אותם נושאים. 

לדוגמה, אליטה אמורה לחנך את החברה להיות מוסרית יותר. אבל מה נחשב מעשה מוסרי? זכויות אדם או עניי עירך קודמים? חירות או שוויון? יש וויכוח ודיעות שונות. לפעמים סביב הוויכוח נוצרות גם אליטות שונות.

לכן, חוץ מהציר האנכי של אליטה-המון ישנו ציר אופקי של וויכוח ומאבק בין אליטות שונות: מי תנהיג את החברה. 

ממילא, התנגדות לאליטה שלטת יכולה לבוא משני נימוקים שונים. הראשון מתנגד לאליטה הזו. הוא בעד הקונספט של אליטות באופן כללי, אבל לדעתו הדרך של האליטה הנ"ל היא בעייתית. סוג ההתנגדות הזה מכונה אליטה-שכנגד. 

השני הוא התנגדות גורפת לאליטות בכלל, כפי שתואר בפוסט הקודם. להתנגדות כזו אפשר לקרוא אנטי אליטה. 

קשה למצוא עמדה אליטיסטית טהורה או פופוליסטית טהורה. קשה גם למצוא אנשים שהם רק אנטי אליטסטיים או רק אליטיסטיים שכנגד. אבל האבחנה  הזו מייצרת שני סוגי הנמקה למאבק ושני סוגי פתרונות. 

לדוגמה: אליטיסט שכנגד יטען שצריך להפנות תקציבים גם ליצירה ימנית ויראה שכיום ישנה העדפה של המדינה ליוצרים מהשמאל. לעתים, הנימוקים שלו יהיו הדרישה לייצוג הוגן. אבל לעתים ערכיים: מדינה יהודית צריכה לממן תרבות לאומית. 

לעומתו, אצל אנטי אליטיסט החיים פשוטים - הוא יקרא לבטל  את משרד התרבות. 

אם נשים לרגע בצד את סוגיית המימון הממשלתי: אליטיסט שכנגד יציג טענות ערכיות/אסתטיות נגד האמנות השלטת וינסה לייסד מעמד של יוצרים/מבקרים/אוצרים משלו. אנטי אליטסט יטען שעצם מוסד הלקטורה מייצר פסאודו אמנות. 

למרות ההבדלים בין שתי העמדות הן מסוגלות לשתף פעולה לצורך מאבק באליטה הנוכחית. עניין פרגמטי. 

לעתים הן גם עלולות לרמות אחת את השניה ואף להתבלבל בעצמן לגבי המוטיבציה האמיתית שלהן למאבק. הדוגמה הקלאסית היא אליטיסט-שכנגד שמשתמש בסיסמאות אנטי אליטיסטיות כדי לגייס לצידו את הציבור.

עם זאת חשוב לשים לב שלעיתים חלק מהאידיאולוגיה של אליטה-שכנגד יכול להיות דמוקרטיזציה של החברה. דהיינו, הם עדיין בעד אליטה, אבל כזו שתהיה יותר קשובה/פתוחה/נותנת מקום לקולות ההמוניים. 

הם עדיין חושבים שיש לאליטה תפקיד חשוב (אחרת היו פופוליסטיים), אבל יכולים לתקוף את האליטה הקיימת על חוסר הקשב שלה להמון.  במקרה הזה, לא מדובר בהונאה.

תאמרו, טוב, כל אליטה תנסה להתגנדר בטיעונים כאלו. ובכן, לא בהכרח. והריטוריקה של מצדדי בג"ץ תוכיח. הם לא מדברים על שיתוף ההמון אלא על "ערכי היסוד של השיטה" והשופטים כשומרי הסף שלהם.

אליטות מקצועיות-פופוליסטיות

הן לשמאל והן לימין יש קבוצה של "מבוגרים אחראיים" שתפקידה למנוע מההמון הפופוליסט לעשות שטויות. אצל השמאל אלו המשפטנים ואצל הימין "נערי האוצר". המשפטנים שומרים עלינו מלשגות מוסרית ונערי האוצר מלהסתבך כלכלית. 

האבחנה הזו עוררה אותי לחשוב - האם ישנן אליטות יותר פופוליסטית מהאחרות? קודם כבר טענתי שלפעמים חלק מהאידיאולוגיה של אליטה היא להגביר את כוחו של ההמון יותר מכפי שהוא עכשיו. כאן אני תוהה לגבי הבדל נוסף. 

הרי מה משפטן אומר להמון? אתה טועה במטרה שלך. לא מוצדק להכניס מסתננים למתקן חולות. 

לעומתו, הכלכלן אומר: אני לא אגיד לך לאן להפנות את הכסף, אבל כן יודע שאין לך יותר מX כסף. ולהוציא אותו באופן Y יבזבז ממש המון. 

המשפטן טוען לגבי ה'מה'. הכלכלן לגבי ה'איך'.

(זה לא מדוייק: אי אפשר לשים גבול ברור בין 'מה' לבין 'איך'. עדיין הכלכלן אומר "אני אגיד איך לך איך לעשות מה שאתה רוצה". משפטן יאמר "אני אגיד לך מה נכון לרצות".)

אם נסכים עם התיאור הזה (ואני מתלבט לגביו). כלכלן פונה למכנה משותף נמוך: כולם רוצים שפע. לכן החינוך שלו הוא מקצועני-נקי (כלומר ריק מערכים). לכן הוא אליטה מקצועית פופוליסטית. 

שופט (או רב, להבדיל) מנסה להציב רף אליו החברה צריכה להתיישר. הוא לא נקי וממילא חשוב יותר, פופוליסטי פחות ואולי שנוי יותר במחלוקת.

אליטה מסדירה ונימוסים 

במשחק כדורגל כל קבוצה רוצה לנצח - אבל לא בכל מחיר. שתי הקבוצות מצייתות לשופט. למרות שנקודתית קבוצה תפסיד מזה ששחקן שלה הורחק או שפסלו לה שער, בטווח ארוך בלעדיו אין משחק כדורגל, בטח שלא ליגה. שתי הקבוצות זקוקות למישהו שלא אוהד אחת מהן. הוא מייצג אך ורק את הכללים. 

דמוקרטיה מושתת על ההבנה שלמרות שיש לנו דעות שונות לגבי התנהלות המדינה, אם נהיה מוכנים לעשות הכל כדי לנצח בוויכוח, כולם יפסידו. לכן לא כל צעד מותר לעשות במסגרת המחלוקת. יש פרוצדורה מה מותר ואסור לעשות. 

לכן בדמוקרטיה גובר כוחן של אליטות מסדירות, אלו שאחראיות על הפרוצדורה. כוחן של אליטות מסדרות נובע מכך שהן לא מתערבות בעצם הוויכוח אלא רק מסדירות את כלליו. דווקא לכן כולם מוכנים לציית להן. (בניגוד לאליטות אחרות בהן הבעת דעה מותרת ואף חלק מהותי מתפקידן, כמו במקרה של אליטות רוחניות ומוסריות.)

משפטנים הם הדוגמה הקלאסית לאליטה מסדירה, אבל פקידים רבים הם כאלו. לדוגמה, הפקידים האחראים על תחומי רגולציה שונים.

אני רוצה לטעון שהקונספט של הסדרה לא נשאר רק בתחומן של האליטות הפקידותיות אלא מחלחל הלאה. חישבו על הציפיה מכלי תקשורת לקיים דיון הוגן וענייני, שלא לומר מנומס. האפיונים הללו הם בעיקר אפיונים פרוצדורליים: אל תנקטו צד, הביאו את כל הצדדים באופן הוגן. קיימו דיונים שיאפשרו לכולם לדבר (גם אם לדעתכם הדובר מייצג גישה קטסטרופלית). כן, אנחנו מצפים ציפיה כזו מעל אזרח במדינה, אבל מאנשי תקשורת במיוחד.

ובעצם, מאפיינים של שמירה על הפרוצדורה מתבקשים כמעט מכל אליטה: אינטלקטואל שידבר שלא בנימוס, כלכלן שיכתוב בצורה מתלהמת - כל אלו יתוייגו כלא רציניים ²חוץ מאמנים, שמהם החברה מצפה לשבירת הנימוס והמוסכמות) 

ממילא, מתישהו נוצרה זהות מסוימת בין היות אליטה לבין שמירה על הפרוצדורה. כלומר שמירה על נימוסים והליכות. 

מה ההבדל בין ששומר על כללי המשחק כי אחרת הכל ייחרב, לבין מי שרואה בהם משהו מעודן, הוגן או בעל מידה טובה - בקיצור משהו שנדרש מאליטה?

ההבדל לא מופיע בנקודות קיצון.  שני סוגי היחס יימנעו מהפכה אלימה. הוא יופיע יותר בתחומים אפורים. לדוגמה, האם לעשות מעשה שהוא כשר אבל מסריח. מי ששומר על הפרוצדורות רק כדי שהחברה לא תתפרק, יהיה סבבה עם לעשות מעשה בתחום האפור. כי החברה לא תתפרק מזה, וזה למען מטרה טובה ונכונה. מי שרואה בשמירה על הפרוצדורות מידה טובה 'יהדר' בהן, יסלוד מן 'הכיעור' ומן הדומה לו. כך שהוא יתחיל לדבר על "לא ראוי", "מרגיש לא נכון" וכדומה.

כשעולות טענות בימין נגד נתניהו, לפיהן אפילו אם הוא באמת זכאי, אפילו אם עשו לו אמבוש משפטי - ראוי שהוא יפרוש בגלל הנראות, או בגלל שגם אם חוקית מעשיו מותרים יש בהם טעם לפגם - לפחות בחלק מהמקרים הם יושבים על הדיון הזה: האם מטרת הפרוצדורות היא טכנית או שהן כבר דרגה מוסרית. ימין אליטסטי יתמוך בפרישה וימין פופוליסטי לא. 

סכנות האליטיזם

כשהפרוצדורה בוגדת או מה עושים כשהשופט מרמה

אמרנו שהפרוצדורות שומרות על מבנה החברה. לכן פגיעה בהן נחשבת מעשה חמור. ממילא, לדוגמה, מי שיזרוק נעל על שופט יזכה לעונש חריף. 

אבל חשוב לשים לב שיש כאן שלוש שכבות שונות. אם נחזור למשחק הכדורגל, חוקי המשחק אינם בדיוק מטרות המשחק (לפעמים החוקים היבשים מפספסים את הקונספט של המשחק). וגם כשהם כן - השופטים אינם ייצוג מדויק של החוק. 

אז יש כאן שלוש שכבות: רעיון > חוק > מיישם החוק. נכון שהרבה פעמים שלושת השכבות האלו חופפות, אבל לא תמיד.

מה קורה כאשר עוגת השכבות קורסת? מה אם השופט במשחק מתחיל לשלוף רק לצד שלך כרטיסים אדומים?

אפשר לבוא ולומר: חייבים לשמור על הפרוצדורות בכל מחיר. גם כאשר החוק לא מייצג את הרעיון, גם כאשר מי שאמון על יישומו מזייף. כי האלטרנטיבה היא קטסטרופה.

ואפשר לבוא ולומר: סליחה, הפער גדול מדי. הסיבה שאני מקבל את עצמי את כללי המשחק היא שהם הוגנים. כשהם לא, אני - 

אני מה? אפתח במלחמת אזרחים? אין צורך. כמו שהצד השני מותח קצת, גם אני אמתח קצת. החבל עלול להיקרע? אל תהיה כל כך לחוץ, העולם לא עומד לקרוס. בטח אל תאשים אותי, הם התחילו.

לא זאת ועוד: עדיף למתוח עכשיו, לפני שהם יעברו את הגבול. כי כשהם לגמרי יעברו אותו (ובלי שאתן קונטרה הם יעברו) הפיצוץ יהיה חזק בהרבה.

כאן אנחנו חוזרים לחלוקה מהפוסט הקודם. מי שרואה בפרוצדורות אך ורק כלי שימושי, ייטה יותר בקלות למתוח את החבל. הוא אפילו יראה זאת כבחירה ההגונה והמוסרית. 

מי שרואה בפרוצדורות יותר מזה: סממן של אליטיזם, של עידון וכבוד - יתן להן יותר חבל, ייזהר יותר בכבודן ויתקשה לצאת נגדם בזלזול, בטח שלא בסירוב.

זוכרים שאמרנו שכל אליטה מתמחה בנושאים שלה? גם האליטות המסדרות הן כאלו. מי שהוא בשר מבשרה של מערכת, יודע  איך לשחק איתה, להטות אותה בעדינות (או פחות) לצרכיו ועמדותיו.

לכן הבחירה של ימין אליטיסטי לעמוד לימין המערכת גם כשזו מתמרנת נגדו, הופכת אותו שבוי בידיה. 

וזו הטענה הראשונה של ימין פופוליסטי לימין אליטסטי: אתם שבויים בידי האליטות, תמימים, ממלכתיים, לא יודעים לשחק את המשחק. האובר-כיבוד שלכם את כללי המשחק הוא נאיביות מסוכנת. כמו לעמוד ברמזור הולכי רגל אדום בשבת כשאין שום מכונית בכביש.

האם נימוס הוא נייטרלי?

תארו לעצמכם את מארק אליהו מגיע בגיל שש לקונסרבנטיון של לפני שלושים שנה, ומתחיל ללמוד כינור.

חוץ מכינור, המורה הייקית שלו גם מלמדת אותו את ההבדל בין מוזיקה תרבותית, מעודנת וגבוהה (מהאלר, בטהובן) למוזיקה פופוליסטית ונמוכה. מה נחשב נמוך? ייתכן שאך ורק מוזיקה טורקית של תחנה מרכזית. אבל ייתכן מאד שכל עולם המוזיקה שאיננו מערב אירופאי היה מוגדר על ידי המורים שלו פופוליסטי ונמוך: הוא היה גדל בתודעה שקמנצ'ה הוא כלי שמתאים רק לחפלה עממית, לא לאולמות קונצרטים. 

עכשיו, אותו מארק אליהו תיאורטי היה מנגן בקמנצ'ה בסתר, אבל לא היתה לו תודעה של מסורת מפוארת של הכלי. הוא היה גדל בתודעה שיש כל מיני עולמות של מוזיקה - אבל רק אחד, בגוון מסוים, הוא עולם איכותי ואליטיסטי. 

טענתי קודם שנימוס ופרוצדורה נתפשים כתווי איכות של אליטיזם. ושהם כביכול נייטרליים, לא תופסים צד. זה יפה בתיאוריה. בפועל כמעט תמיד אליטיזם ואפילו פרוצדורלי, מקבל גוון לא נייטרליי.

מכאן מגיעה אחת הסכנות של ימין אליטיסטי. המטרה המוצהרת וכנה שלו היא להיות אליטה-שכנגד  מול אליטה אחרת, שגויה לטעמו. אבל כשהוא מתעקש לשמור על הניראות, על האופן (שהן חלק מלהתנהג בעידון) הוא עלול לכופף את עצמו לאליטה נגדה הוא נלחם, ומשמר את הדנ"א שלה. 

הדוגמה האהובה עלי הוא טרנספר. יש דעות מימין שבעד טרנספר של ערבים ודעות משמאל בעד טרנספר של יהודים. אבל הנה הקאץ': מימין, דעות כאלו נמצאות בקצה קשת הדעות, ודובריהם בד"כ מתויגים כהמוניים ונחותים. משמאל? פעם זה היה המיינסטרים של המיינסטרים. גם היום זה פחות רק כי התייאשו מה"שלום".

כלומר אם אתה תומך בגירוש ערבים אתה דוחה, לא נסבל וקיים רק כי חופש ביטוי. בעד גירוש יהודים? נאור ונהדר, בן שיח לגיטימי. 

גם הימין האליטיסטי ברובו מקבל בשתיקה את הנורמה הזו. (חישבו על השיח לגבי עוצמה מול שיח מקביל לגבי הצבעה למשותפת) 

וזו הטענה השנייה של ימין פופוליסטי מול ימין אליטיסטי: אתם בשר מבשרן של האליטות הישנות, או למצער משועבדים אליהן מנטלית. יא דתיים לאומיים בעלי תודעת נחיתות שמחפשים תמיד אישור מהעמוס עוזים של השמאל

על המגזר

בין מידה למקור ראשון או ימין ביביסטי ומול ימין עופראי


 

בזמן האחרון נדמה לי שאני מתחיל להבחין בסדק הולך ונפער בין הימין הביביסטי-פופוליסיטי-ליכודניקי לבין הימין הדת"לי-אליטיסטי-ימין חדש. 

בזמן האחרון גוברות הקריאות בימין לעבור הלאה מבנימין נתניהו. הנימוקים לקריאות הם גם פרגמטיים (הוא כבר לא מספק את הסחורה לכן בצער וכו') וגם מוסריים: לא ראוי שיכהן עם עננה כזו גם אם הוא זכאי, איך הוא יכול לנהל את המדינה, נפל במעשיו פגם גם אם בבית המשפט הוא יצא זכאי. 

על הטיעונים הללו והמתח בינם לבין ימין פופוליסטי כבר כתבתי קודם בסדרה, כאן רק רציתי להפנות את תשומת הלב למובילי קו הטיעונים הזה. 

מובילי הטיעון שייכים למה שניתן לכנות בגסות גזרת מקור ראשון, או גזרת עופרה (לפחות מנקודת מבטי מוטת רשתות חברתיות). זוהי מילייה של אנשי מעשה, עיתונאים (יוצא דופן מעניין הוא עמית סגל) ואנשי הגות. המילייה הזו היא האליטה הצעירה של (חלקים מ)הציבור הדתי לאומי. ההגות שלהם נעה בין הרב קוק מרוכך לזרמים מתחרים כמו גזרות גוש עציון. 

כתבתי בעבר פוסט קצר וקצת מזלזל על מיליית המשפיעים הימנית-פייסבוקית ורמזתי שברובם הם פופוליסטים. כנגדם יש קבוצה, של מילייה חושבת, אליטיסטית סטייל. קחו לדוגמת את שלישיית הרב נבון, ניר מנוסי ויואב שורק: אף על פי שיש ביניהם מחלוקת רבה, הם משתפים פעולה סביב נושאים ימניים, דתיים ו/או שמרניים. 

אבל לא רק הגות כזו ישנה: יש שכבה שלימה של אליטה מתווכת (עיתונאים, פעילי שטח וכדומה). האידיאולוגיה שלהם היא מפד"ל  בורגני - מהמרכזניקיות הממלכתית של פעם בואכה דתיות אמריקאית סטייל אפרת. וכל השכבה הזו נמצאת בחיכוך הולך וגובר עם ימין פופוליסטי/ביביסט (ולא, אין בהכרח חפיפה מלאה בין השניים, כמה ממבקריו החריפים ביותר של נתניהו הם פופוליסטים) - משני הצדדים, שכן הימין הדתי לאומי אליטיסטי רואה בימין הפופוליסטי טעות עקרונית: לא לשם כך באנו לשנות. אנחנו לא נרד לרמה שלהם.  יש גם שיתוף פעולה בין הצדדים (יואב שורק התייחס לכך בכתבה האחרונה על פופוליזם במקור ראשון) אבל לתחושתי הממש לא מבוססת יש קו שבר שהולך ומחריף. כטריגר מפרשיות נתניהו אבל לא רק.

אני לא מכיר מספיק את האטמוספרה העופראית (והרי ממילא ברור שזה לא כל עופרה ולא רק היא). אין לי דרך לשפוט אם זו השפעתם של אחד האורים ז"ל (אליצור ואורבך), או שורשים עתיקים יותר, סטייל זבולון המר ויוסף בורג. אבל משהו ב(חלקים מ)הדנ"א של הציבור הדתי לאומי הופכים אותו לאליטיסטי במוצהר, וממילא כמטרת לזעמם ובוזם של הפופוליסטים. 

ייתכן שזו תובנה פשוטה, אבל מה שמפתיע אותי הוא שהאליטיזם הדתי לאומי, שבעטיו הוא שנוא על חלקים מהימין הפופוליסטי, נובע משרשים אחרים מאשר הרב קוק. (למרות שהתורות שלו הן אליטסטיות). 

זה מתבטא בכך שמעט מאד קולות הקוראים לעזוב את נתניהו באו מהשדרה הרבנית המרכזית של הציבור. הגדילו אנשי הקו שתומכים בו במפורש כנגד הממסד המשפטי.

אליטה מול מגזר

האם הציבור הדתי לאומי הוא מגזר? האם זה טוב או רע? מה זה בכלל מגזריות? 

את ההאשמה של דתיים לאומיים ב"מגזריות" אפשר להבין בכמה דרכים: 

א. זוהי ביקורת של פופוליסטים על אליטסטיים: אתם מתיימרים להיות אליטה וממילא לקבל יותר משאבים. אתם טוענים ש"החינוך הדתי לאומי הוא לא עניין פרטי אלא נכס לכל העם". המחלוקת איתכם איננה עובדתית אלא עקרונית. לא נכון שיהיה מגזר שיקבל יותר, או אפילו לא מקבל יותר אבל מרוכז יותר מדי בעצמו. גם אם הוא תורם יותר, לדעתו, גם אם הוא באמת בתודעת שירות. זה לא נכון עקרונית. 

ב. זוהי ביקורת כלפי קבוצה שתופשת את עצמה כאליטה, כשהיא לא. כי להיות אליטה זה לא רק תודעת שירות. זה גם שתהיה מקובל ורצוי, שיתפשו אותך כאליטה. מי שחושב שהוא מכובד ומתנהג בגינוני כבוד, כשהוא לא מכובד על ידי אחרים - הוא מגוחך. מי שמדבר בשפה אחת וכל העם מדבר אחרת, כשאין ממשק -הוא לא אליטה אלא מגזר, גם אם הוא באמת תורם. לו הייתם אליטה באמת, המשאבים הנוספים היו מוצדקים. עכשיו זו סתם מגזרית. 

ג. הערכים הדתיים לאומיים נחשבים מגזריים ופרטיים - משום שהם אליטיסטיים. מי שדואג לבטחון וכלכלה הוא משרת את הציבור. כי הנושאים האלו מעניינים את כולם. (אלו האליטות הפופוליסטיות) מי שדואג לחינוך, רוח העם, אמונה בייעוד של עם ישראל - זה נושאים שמעניינים נישה. אז זו לא התעסקות כללית אלא מגזרית.

נספח: הרב קוק, אליטיזם ופופוליזם

(הדיסקליימר הרגיל שאני לא באמת מתיימר להקיף ולקבוע קביעות נחרצות בתורת הרב. או בכלל)
נוהגים לטעון שהרב קוק הוא הוגה אופטימי. זה נכון בסופו של דבר. אבל בעיני חשוב להדגיש שבתרגום להגות מערבית נוכחית, הרב הוא הוגה פסימי. 

הרב לא מאמין בנפש האדם, בלאומיות טבעית או בתרבות האנושית. הסיבה לחוסר האמון הזה היא רוחנית, בשיתין של המציאות. עצם קיום העולם הוא (לכאורה) הכשל הכי גדול, שכל הכשלים האנושיים הם נגזרת שלו. מעצם הבריאה נוצר פער מוחלט בין שמים לארץ, בין בורא לבריאה, שלכאורה אין שום דרך הגיונית לגשר עליו. וכשאין דרך לגשר - כל העולם פגום.

לכן הרב טוען שהלאומיות והחברתיות משפילים את האדם, ורק יחידי סגולה יכולים להינצל מהשפל הזה - בתנאי שהם יסגרו מדפים וינתקו מגע משאר החברה. 

מצד שני, הוא גם לא נותן אמון בתרבות, ורואה בה מעטה מזוייף שלא יכול לכסות את הרוע לאורך זמן. זאת ועוד, התרבות כשלעצמה היא חלשה, חסרה ופגומה.

בדומה לכך, מציב הרב דילמה: אם אדם חי באופן טבעי ובלי לעשות חשבון, הוא בוודאי יחטא. אבל אם אדם שם על עצמו רסן - זה בעצמו חטא. אם כן, החטא מוכרח שיהיה בעולם. 

נו, אז איפה הטוויסט? במקום שגור וצפוי: עם ישראל. עם ישראל מסוגל לפתח הן לאומיות בריאה והן תרבות בריאה⁵. כיוון שהפתרון של הרב טמון בייחודיות של עם ישראל, הרי שאם נתרגם את תפיסתו להלך המחשבה הנוכחי, שכולל בין השאר את האיסור "לא תבדיל" - ההגות של הרב פסימית.

לכאורה עשינו פה סיבוב צפוי ומוכר: הרב בעד העולם, רק שזה בתנאי שיש את עם ישראל. אבל הסיבוב הזה מבהיר כמה דברים. 

ראשית, הרב לא אומר "הגויים רעים, עם ישראל טוב". כאילו, אנחנו הדיפולט וכולם שדים. הוא אומר שהאנושות כולה ממולכדת בתוך עצמה. המצב חסר התקווה הזה הוא ההגיוני, הוא הדיפולט של העולם. הקיום של משהו שמצליח להתחמק מקרני הדילמה הוא לא מובן מאליו אלא בגדר נס. 

שנית, האהדה של הרב ללאומיות של עם ישראל אין משמעותה שהלאומיות הישראלית תמיד טובה, אלא שהם היחידים שמסוגלים להגיע ללאומיות טובה. מסוגלים, לא יקרה בהכרח⁶. 

שלישית, אפשר להבין את האופטימיות של הרב כעצימת עיניים נוכח הרע. ממילא כשיסתבר שיש רע, יסתבר שעמדתו היתה נאיבית. אבל הקריאה היא הפוכה. הוא תופס את העולם בצורה פסימית ועדיין, מתוך תפיסתו הרוחנית, הוא מאמין שאפשר לצאת מעמק הבכא הזה. 

ג. מכאן נבוא לגישתו של הרב על פופוליזם ואליטיזם. 

ללא ספק הרב היה אליטיסט. כמות המקומות בהם הוא מדבר על הצורך בשכבה מחנכת, נוזפת, מקדמת ומעלה, כמות המקומות בהן הוא מדבר על הטוב כדבר איכותי, מעודן ונדיר, היא גדולה מלמנות. 

עם זאת, הוא גם לא נרתע מההמוניות. לדוגמה, במקום אחד מפורסם הוא כותב שאם שכבת האינטלקטואלים חושבת שהיא יכולה לנתק את עצמה מההמון, היא טועה טעות מרה. היא לא יכולה ואם תנסה תפסיד הרבה. שכן לשיטת הרב, ההמוניות ניחנת באיכות שחסרה לאליטה. 

ד. אבל ההנמקה לאהדה הזו, באה גם היא מתוך התפיסה הרוחנית של הרב. 

ישנן שתי דרכים לפגוש את דבר השם: פסיבית ואקטיבית. בדרך האקטיבית הוא לומד ומתפתח, יש בה מדרגות והבדלות. זוהי מעלת האליטה. בדרך הפסיבית האדם קשוב אל הדבר. זוהי מעלתו של ההמון. 

לכן לאומיות והמוניות לא כשרות באופן גורף אלא בגלל מה שהן מקשיבות אליו. אם הן מקשיבות למשהו אחר מדבר השם, הן הופכות למפלצת. 

ואיך אפשר להיות קשוב לדבר השם? אי אפשר אלא בנס, כלומר מעלתו של עם ישראל.

ה. אחת הטענות נגד תפיסת הרב ותלמידיו בנושא היא שהאהדה שלהם להמון היא מזויפת ולכן מתנשאת. אתם לא בעד חילונים אלא כחמור שיציית לרסן שלכם. אתם לא בעד מכיניסטים אלא רק כדי שישמשו כחיילים. 

לאור הפרקים הקודמים נדמה לי שהנקודה די ברורה: כל אליטה, גם אליטה משרתת, נוקטת כלפי ההמון בגישה חינוכית, שלא לומר פטרנליסטית. כל אליטה מקבלת את ההמון רק בתנאיה. אחרת היא לא היתה אליטה. זו איננה צביעות, אלא אם כן תאשים כל אליטה בצביעות. כשהאשמה באה מאנשים שמתנהלים בפועל כאליטה הטענה הזו בעייתית כפליים⁷ ⁸. 

ו. מכאן נבוא לאקטואליה: בוויכוח סביב נתניהו, בין ימין פופוליסטי לימין אליטיסיטי - קווניקים תופסים דווקא את הצד הפופוליסטי. אבל הסיבה לזה איננה אנטי-אליטיסטית אלא אליטיסטית שכנגד. ההתנגדות של קוקניקים למערכת המשפט, ימיה לפחות מימי הרב צבי יהודה, שהיה נוהג לומר שמשרד הביטחון הוא קידוש השם ומשרד המשפטים חילול השם. 

הסיבה לכך מובנת: ביטחון הוא משהו שחשיבותו לא נגזרת מה אידיאולוגיה שמובילה אותו אלא מהתוצאות: הגנה על חיי עם ישראל. בנושא הזה, קוקניקים נוקטים בגישה פופוליסטית. לעומת זאת משמעותה של עשיית צדק - כל כולה נמצאת בתכנים שלה. לכן השאלה האם משרד הביטחון קשור לתורה איננה משמעותית כל כך. אבל עשיית צדק שמנותקת מהתורה היא חילול השם⁹. בנושא זה, הם נוקטים באליטיסטיות שכנגד.

¹ הערות שוליים גם ממלאות תפקיד שימושי - זו מוסכמה שמקילה עלינו למצוא חומר אליו הכותב התייחס. אבל הן - יחד עם עוד מוסכמות - משמשות תחליף לברק ומעוף של מחשבה. חומר אקדמאי טוב הוא חומר עיוני עמוק. אבל אין לנו דרך למדוד עומק. אז יש לנו מוסכמות שמחליפות אותו.

² הביטוס הוא מושג קולע ופוקח עיניים. גגלו.

³ מאד בולט בעיני שדמויות במערכת המשפט כיום, גם אלו שמבקרות את האקטיביזם השיפוטי, הרבה פעמים עוצרות בקו מסויים ואומרות: זה כבר לגיטימי ואלו כללי המשחק, זהו המשפט. למרות שהן מבקרות את המערכת, הלחץ גורם להן להתפשר ולקבל חלק מהדברים.

⁴ זה לא קשור רק למוסדות מדינתיים, אלא לחברה אנושית בכלל. גם עשירים הם קליקה, גם אם נניח שמוביליות בה יותר גבוהה. נניח. (באירופה אותן משפחות עשירות כבר מאות שנים)

⁵ לקוסמופוליטיים בינינו אומר ש - במובנים מסוימים - היכולת הזו פותחת פתח לכל האנושות לחיות חיים טובים ומוסריים.

⁶ יש פעמים שהוא כן אומר שהלאומיות כן תמיד טובה, בשתי משמעויות שונות:

א. שההרס שלה את עצמה לא יהיה מוחלט. כלומר, הקב"ה מגן עליה שלא תגיע לנקודת אל חזור.

ב. שבתוך-תוכיות פנים-פנימיות נשמתה היא לא מתקלקלת לעולם. זו אמירה שונה לחלוטין שלא נגזרת ממנה המסקנה שהלאומיות המעשית, מה שנאחנו פוגשים ביום יום, תישאר טהורה.

⁷. אלא מה, שאפשר לטעון: אנחנו נגד המוניות לכל אורך הדרך, אז מותר לנו להתנשא. אתם גם בעד ההמון וגם מציבים לו סטנדרטים. אז אתם צבועים.

טענה זו נכונה רק אם נניח שיש רק שתי אפשרויות: או שדעה לא לגיטימית, או שהיא שוות זכויות. אין מצב של היררכיה, כלומר שני דברים לגיטימיים ועדיין האחד מעל לשני.

רק שאין שום צורך לאחוז הדיכוטומיה הזו: יש כמה דרכים לגיטימיות, ועדיין יש ביניהם היררכיה. אני מלאכתי בעיר וחברי מלאכתו בשדה, ובלבד שנכוון שנינו לשם שמים. אבל מי מחנך ומעצב מה זה לשם שמים? מי שמלאכתו בעיר.

⁸ כאן צריך להוסיף שהאליטה הרוחנית העיקרית של עם ישראל כיום היא אינקלוסיבית ולא אקסלוסיבית: כתר תורה מונח בקרן זווית, הרוצה ליטול יבוא ליטול.

⁹ הריטוריקה הקווניקית סביב הנושא נשמעת ברובה אנטי אליטיסטית, אבל חשוב להבין שגם כאן - חלק מהתפישה הרוחנית של הרב היא שהחיבור להמון הוא אחד המאפיינים של תורת ישראל. זה חוזר לדילמה הראשונה: הניסיון לחבר שמים וארץ הוא פרדוקסלי, ורק התורה יכולה להצליח בו. הניתוק של המשפט מההמון הוא מאפיין אינהרנטי למערכת משפטית מנותקת מהתורה, כמו שהחיבור ביניהם מאפיין את משפטי התורה.


 

אליטיזם
פופוליזם
ימין ושמאל
הרב קוק
מסה
Loading