אחד הטקסטים המרתקים בהם נתקלתי השנה מחוץ לבית המדרש הוא עבודת הגמר באדריכלות של ידידי בצלאל אליאב. אני לא מבין כלום באדריכלות, אבל בצלאל מסוגל להכניס אותך לתוך נושא שאתה בכלל לא מכיר ולגרום לו להיות מעניין.
בעבודת הגמר, בצלאל כותב שהחינוך האדריכלי בארץ בנוי כלימוד אומנות שכל עניינה לחדש ולהפתיע. ממילא, האדריכלים מחונכים להזניח את הבנאלי והסתמי.
התוצאה - בניינים שאי אפשר לגור בהם, שטובים רק כקונספט ולא כמקום שהייתם רוצים שיהיה הבית שלכם. מהצד השני - אדריכלים חשים ש"או סיירת או ניירת" ואם הם לא אמנים, שילך הכל לעזאזל. הם הופכים להיות אך ורק ביצועיסטים, בלי שאר רוח.
יש לי הרבה מחשבות מסביב, מתכתבות בעיקר עם ידידיה גזבר אבל בינתיים, כתבה על העבודה של בצלאל במוסף גלריה של הארץ. את רוב העוקץ היא ריככה, אבל עדיין תבלו או משהו.
בעבודת הגמר, בצלאל כותב שהחינוך האדריכלי בארץ בנוי כלימוד אומנות שכל עניינה לחדש ולהפתיע. ממילא, האדריכלים מחונכים להזניח את הבנאלי והסתמי.
התוצאה - בניינים שאי אפשר לגור בהם, שטובים רק כקונספט ולא כמקום שהייתם רוצים שיהיה הבית שלכם. מהצד השני - אדריכלים חשים ש"או סיירת או ניירת" ואם הם לא אמנים, שילך הכל לעזאזל. הם הופכים להיות אך ורק ביצועיסטים, בלי שאר רוח.
יש לי הרבה מחשבות מסביב, מתכתבות בעיקר עם ידידיה גזבר אבל בינתיים, כתבה על העבודה של בצלאל במוסף גלריה של הארץ. את רוב העוקץ היא ריככה, אבל עדיין תבלו או משהו.
