אז למה "אור בצל"? בגלל "אורייתא" ובגלל "תל אביב"

י"ט אייר התשע"ח

נושאים באתר

אז למה "אור בצל"? בגלל "אורייתא" ובגלל "תל אביב"

אני ודומיי, לא-מבינים-במוזיקה שכמותנו, אוהבים את אביתר לא בגלל מהלכים מוזיקליים משוגעים או חדשנות נועזת אלא בגלל שהוא מספר סיפור, שהוא בעצם חייו. (בפועל או לא, זה פחות חשוב). ובהקשר הזה, הסתכלות סלקטיבית על שלושת השירים האלו מספרת סיפור.

ראשית אביתר חוזר בתשובה והכל אורות. מה זה אורות? "כמה עומק יש בלי גבול בנחמה".
יש כאלו שכבר כאן איבדו את אביתר, כי מבחינתם יש כנות רק בצעקה. הם לא מוכנים לקבל שאפשר בלי הכאב. אני מסכים עם הביקורת, חלקית: אביתר איבד משהו אמיתי כשהוא חזר בתשובה, והוא הולך ומחפש אותו. אבל ההרגשה שלי היא שמבחינת אותם אנשים אי אפשר להחזיר את מה שאבד בלי למחוק את האמונה. אתה חייב להיות שבור ליטרלי כדי להרגיש. נשאיר אותם בצד הדרך, שישמעו פינק פלויד כל חייהם (אחלה מוזיקה). אנחנו נמשיך מכאן לתל אביב.

בתל אביב מגיעה ההתפכחות הצפויה. זה שיר לא טוב, כי הוא מדי כאן, מדי אומר את מה שהוא אומר. לכן אני לא אוהב אותו. אבל כחלק משרטוט המפה הוא מבהיר איפה אנחנו בדרך. אביתר מבין שהמעבר לא יכול להיות חלק כל כך, זו אשליה. הכאב נשאר חלק ממנו, תל אביב נשארה חלק ממנו. לא בהכרח חלק מפרה או מבורך, אבל הכתם נשאר על הקיר.

ולכן "אור בצל", שהוא בוגר יותר. הוא מבין שהסודות עדיין כאן מתחת למיטה, והשינוי היחיד האפשרי (ואולי האמיתי יותר) הוא להמשיך לחוות את תל אביב לא רק כמה שהייתי אלא כמה שאני יכול להיות כל רגע - ועדיין בוחר אחרת. לא מתוך טעם, לא כי הכל אורות, לא כי עומק בלי גבול, אלא בלי טעם: אין לי מלבדך.

(ובהקשר הזה אפשר לתהות על שולי רנד ועל אביתר, שני היוצרים החוזרים בתשובה הכי בולטים (בעיני) ועל הקשר שלהם לברסלב ביחס לזה שהם עדיין יוצרים ומצליחים להביא משהו אותנטי ולא מעושה. למה דווקא ברסלב. כמו שיש לשאול למה דווקא דניאל זמיר וחב"ד, ולמה לתלמידי הרב הרבה יותר קשה, ומה זה אומר ואכמ"ל)
Loading