שבוע הספר

(התאפקתי מלדבר במהלך שבוע הספר. אנשים חוגגים את מה שמשמח אותם. אין עניין לשבת באמצע המסיבה ולעשות פרצוף מרווין. עכשיו, כשהמסיבה נגמרה, אכתוב קצת מתי נגמרה המסיבה בשבילי. ולמה)

א. כשהייתי ילד שבוע הספר היה עבורי קרנבל של אינספור הזדמנויות. שערו לעצמכם - אני אשכרה יכול לבחור ספר - ואבא ואמא יקנו לי! והם עושים את זה לכל ילד במשפחה! (יש לי, בלי עין הרע, לא מעט אחים). סעודת מלכים של ממש.

כשגדלתי, בפעמים האחרונות שטרחתי להגיע לשבוע הספר (די מזמן) עברתי באדישות בין הדוכנים. לקנות? לא לקנות? גם אם ממש יתחשק לי לקרוא אחד, אני יכול לשאול מהספריה ולהחזיר אחר כך. אין צורך שיהיו לי בבית. ספר שאתה קונה שיהיה לך בבית הוא כמו חבר ממש טוב שאתה רוצה שתמיד יישאר לידך; כבר לא היו לי חברים בשבוע הספר.

בקיצור, מה שקרה היה שההתרגשות נמוגה והקסם פג. מקום שנתפס בעיני כקרנבל של הזדמנויות ודלתות חדשות הפך עם השנים למשמים ואפור. מה כבר יספרו לי ספרים חדשים? מה הם ילחשו על אוזניי?

ב. יש מילה בעברית, "מיסתורין". במדרש כותבים את זה קצת אחרת: "מיסטורין". הכוונה שם היא לאוצרות, מטמונים.
ככל הנראה, מעולם לא חיפשתי כיף בספרות (אם כי בהחלט היה גם כיף). חיפשתי את המיסטורין, העומק הבלתי מושג ומוגדר. לכן, לדוגמה, מאז ומעולם העדפתי פנטזיה. אבל המיסטורין נותר הבטחה לא ממומשת. מה שנותר בסוף היא הרגשת ריקנות כשהגעת לדף האחרון של ספר, יהיה איזה שיהיה.

הדברים הלכו והתפוגגו, בני הלילית עזבו את הארץ התיכונה. לא שלא ניסיתי. קראתי ספרות נוער ומדע בדיוני, רומנים וספרות יפה. קראתי אפילו שירה, למען השם, מלכת המיסטורין (או כך חשבתי). קראתי על ספרות ולמדתי תאוריה של ספרות. ניסיתי מה שעלה ברעיוני. שום דבר לא עזר: הכל הכל נרגע והתפורר.

ג. למרבה ההפתעה, אפשר לומר שאותו תהליך קרה לי במקביל במקום אחר: למדתי תורה, למדתי אמונה. הכל היה לי מלים, הכל היה מבנים. את המיסטורין לא מצאתי. התעצבנתי, קצפתי, נשברתי. אכלתי קש, קיבלתי צלקות שילוו אותי עד סוף חיי.

אבל (וכאן הטוויסט): בסיפור הזה, הסוף היה שונה. בסוף נרגעו הגלים ונגלתה יבשת חדשה. לא שהכל על מי מנוחות, לא שאין שברים וקשיים. אבל זכיתי למצוא אוצרות גנוזים, נפשי נחה מן החיפוש העקר ופגשה חיפוש פורה ומשמח, עמל שאפשר לקום אליו עם חיוך על השפתיים.

ד. וכאן אתה עוצר ושואל את עצמך: מה נשתנה? למה כאן זה עבד וכאן לא? למה כאן יש סוף טוב וכאן טרגדיה אנושית?

התשובה הראשונה והמאמינה שלי אומרת בפשטות: כי זו תורה וזו ספרות, זה קודש וזה חול. בלי לפסול את החול, לא שם טמונים המיסטורין האמיתיים, אוצרות ימים אין קץ. רוצים עוד תחביב, אינטלקטואלי או חוויתי? תפדלו. רוצים עומק? לא זו הדרך ולא זה העיר.

ה. אבל השנה נפל לי אסימון נוסף, שמשלים ומחדד את הראשון: אין צורך לומר שהספרות שטוחה ואין לה מיסטורין. גם לה יש, ומדוע לא? ויוכיחו כל המתענגים בכבודה והשמחים על זיווה. אין צורך לתייג אותם כאנשים שטחיים ותפלים.

אז גם בספרות יש מיסטורין, אלא שמיסטורין לא מוצאים על ידי מחקר או התעקשות (בלבד). מיסטורין הוא פרי מפגש והיכרות. פנים אל פנים.
ומפגש אמיתי לא יכול להיבנות בלי אמון.

גם תורה וגם ספרות לא מגלות את סודות ליבן הכמוסים לכל אדם. לא, צריך קודם כל אמון. קודם וארשתיך לי לעולם. קודם כל שבועת אמונים. רק כשיש אמון כזה פותחת התורה, ולהבדיל, הספרות, את צוהר ליבה.

ו. כאן מתחדדת התשובה: בכל הנוגע לספרות מעולם לא יכולתי לתת אמון בלב שלם. בכל יצירה גדולה, בכל רגש עמוק, הסתתרו גם מלכודות ופחים. דוסטוייבסקי עם הטירוף החולני שלו, רואלד דאל והאלימות, מונטגמרי והרומנטיקה הנפוחה, טולקין והיאוש מול הרע. אפשר למצוא בכל דברים יפים, אי אפשר למצוא דברים שלמים. גם אם תסכים עם התוכן, כמעט לא תמצא משורר שאתה יכול להזדהות עם האישיות שלו. אז התרגלנו, אנחנו נדים בראשנו, ככה זה. כביכול אנחנו כחברה, נתנו שטר חסינות למשורר, להיות אדם מגעיל, וזה בסדר.

שוב: זה לא אומר שאין בזה גם טוב, שאי אפשר להוציא יקר מזולל. אבל זה אומר ששעת הקריאה היא גם שעת קרב, שאתה לא יכול להשעות לגמרי את הספק.
… או שאתה יכול, ולשלם את המחיר בהתאם. וזה מחיר שאף פעם לא הסכמתי לשלם.

ו. ומה לגבי תורה? והרי זה כל הקאץ': אני לא דרוך, לא חשדן, אני יכול לתת לרב או ר' נחמן או הרמב"ם לקחת אותי להרפתקה, ואני לא חושש. אני לא חושד ולא צריך להיות זהיר. תורת השם תמימה ולכן משיבת נפש. כל גדול בישראל הוא גם דמות מופת שאני לא צריך לעקם את האף כשאני קורא את הביוגרפיה שלו. ולא בכדי.

האם אין סכנה בתורה? וודאי שיש: לא זכה נעשית לו סם המוות. אבל כפי שאומר (להבדיל) אראגורן: רוע יימצא בממלכה הזו רק עבור מי שמביא רוע לתוכה.

ז. אני מניח שיהיו אחרים עבורם זה אחרת: שהם מעולם לא חיפשו את המיסטורין. לחילופין, אלו שיכולים לתת אמון בספרות ולא מסוגלים לתת אמון בתורה. מאנשים כאלו התחלתי את הדיון שלי: הם ראו את האור, הם צוללים ומשתשכים בספרות להנאתם, בהנאה וחדווה לא מוסתרת. הם מתרגשים משבוע הספר כל שנה מחדש.

אני, דרך אחרת היתה עימי ואולי היום אני מבין יותר למה.

ולכן, אולי, התגובה שלי לעצה של יהודה - "חפש ספרים אחרים" - היא: חיפשתי, מצאתי. הם לא בשבוע הספר אלא בבית המדרש.