רועי (סיפור)

י' טבת התשע"ז

נושאים באתר

כשרועי נפלט מקו ארבעים ושלוש פוגעת בו רוח לא גוש דנית בעליל. היא עזה ומטורללת כאילו אין מאות בניינים מסביב שהיו אמורים להחניק אותה. רועי תוהה מה יקרה אם יפספס באיזה צעד את המדרכה והרגל תנחת באוויר.
הוא עובר בשדרה של רחוב בורוכוב כשראשו מורכן נגד הרוח ומעילו מתנפנף מאחוריו. עלים רוחשים מעליו כמו מצעד צבאי שלם כך שהוא לא שומע את האיש שרודף אחריו וצועק "סליחה? סליחה?"

"סליחה? נראה לי שזה נפל לך" יד מושיטה לו ספר. הוא מסתכל: זה 'המין השני' וזה כנראה באמת נפל לו. שבוע הבא הוא חייב לקנות תיק חדש. הוא מודה בהיסח דעת לאיש, בסביבות שלושים, זקן צמוד, כיפה סרוגה גדולה -
"דורון!" רועי מתפלא. "מה אתה עושה כאן?"
"רועי?" האיש מנסה לזהות. "אנחנו גרים כאן כבר שלוש שנים. מה אתה עושה כאן, אם כבר? לומד מגדר בתל אביב?"
"כן, גר ברמת גן. תכל׳ס הרגע עברתי מירושלים".
"ברוך הבא לאזורנו! מוזמן תמיד לקפוץ" הוא מביט ברועי לרגע. "למרות שאני מנחש שחברותא בכוזרי זה כבר פחות"
רועי מחייך בחוסר נעימות. "למה, לא בטוח בכלל".
"זה בסדר, אתה מוזמן לקפה ועוגיות, בלי ספרים ליד, מבטיח. ובהצלחה! שנה שניה תמיד קשה יותר"
"רגע, איך אתה יודע שאני בשנה שניה?"
"נו, את המין השני לומדים ברצינות רק בשנה השניה" צוחק דורון.
"גם אתה למדת מגדר?" מתפלא רועי.
"חס וחלילה. חברים. אפילו בגילי עדיין שומרים קצת על קשר, אתה יודע"

כן, רועי יודע. חברים שומרים על קשר. תכל'ס, מזל: ככה המעבר מירושלים לרמת גן קל יותר. רק מרימים טלפון לחגי, בהעמדת פנים פרועה כאילו הייתם בקשר בחמש שנים האחרונות; רק שואלים אותו מה המקבילה הגבעת-שמואלית לשבת ברחביה. תוך שעה אתה אתה מסודר לשתי ארוחות ויכול לומר לאמא "לא, כבר הזמינו אותי לארוחות. כן, המעבר היה חלק, החבר׳ה כאן אחלה".

והם באמת אחלה. במיוחד גלית שבמקרה אכלה אתו באותה סעודה. רוב שנה א' היא היתה רק פרצוף והתגבשה למישהי ממשית רק לפני חודשיים באיזה צהריים במדשאה, אז שניהם שמחו לנצל את ההזדמנות. הם ישבו ודיברו מהקידוש ועד לסוף הפיצוחים וגם קצת אחר כך, עד שרועי קילל את עצמו שלא הציע ללוות אותה לדירה שלה בגבעתיים.
מי יודע, אולי שיחה עמוק לתוך הלילה היתה עוזרת לו להיפטר מחברים אחרים שמתעקשים לשמור גם הם על קשר. נניח יהודה שקופץ אליו מדי פעם בלילות כמו השבת כשהאור שהשאיר לא מספיק ליותר מקריאה במסדרון. יהודה שיושב בנחת, בלי תחושה נלווית של אימה או אופוריה. יהודה של החוסר דרמה.

יום חמישי אחד הם ירדו מהיישוב וקופסת פלסטיק החליקה ליותם מתחת לדוושה של הבלמים. כשהגיע לסיבוב בסוף הירידה הוא בלם בעדינות אבל הדוושה לא ירדה. לא היתה שום מוזיקת מתח, לא היה שום סלואו-מושן. יותם אפילו לא הספיק לקלל כמו שצריך. המציאות פשוט התיישבה מולם בפרצוף של "יש לנו שיחה לא נעימה, אני אגיד את זה קצר וישיר". אז היא אמרה מה שאמרה והסלע הענק היה בהחלט קצר וישיר. שלמה שישב בספסל האחורי מצד ימין, הולך עד היום עם קביים. והוא עוד היה בר מזל. יהודה שישב במושב הקדמי היה פחות בר מזל ולכן מופיע לרועי בחלומות מדי פעם, דומם ומהורהר.

כך שרועי מספר לעצמו שהוא לא עייף, נשען על קיר המסדרון וקורא מאמר שהוא חייב להכין לשבוע הבא. ("צנח לו זלזל - שירי ביאליק המוקדמים כשיקוף הבניות מגדריות בחברה היהודית המסורתית"). את שלושת הדפים הראשונים הוא צולח כשהוא מנקר מדי פעם. באור הקלוש קשה לקרוא את ההערות בשולי הדפים המצולמים.
בדף החמישי הוא קם ומתמתח, נכנס מהורהר לחדר השינה ופונה אל החלון בתקווה שאור הרחוב יהיה חזק יותר. אבל מבעד למסגרת החומה נשקף אליו ערפל. גוש דן מסתתרת ממנו. הדירה שלו מרחפת בחלל אפור וריק.
יהודה מזמזם לרועי בשולי ההכרה, כמו גם הזלזל של ביאליק. המתג ליד המסגרת הסדוקה לוכד את עיניו. הוא לא ילד כבר, והיו לו שותפים שונים ומשונים בירושלים. אפשר לומר שהוא ראה הכל. ופלורוסנט, הרי, הוא רק דרבנן. (כך היה כתוב בספר הצהוב על הלכות שבת שהביא אתו בחזה זקוף כשעבר לירושלים, ושעם הזמן מצא מדף נמוך יותר ויותר עד שבמעבר דירה לפני אחרון הוא כבר לא טרח לחפש אחריו).

רועי מביט שוב. בין אצבעו למתג רק קפיצה קטנה מעל התהום. וכוח הכבידה בכלל בכיוון המתג. צריך רק להניח לאצבע ליפול.
הוא ממצמץ כשהאור הלבן מבזיק מעליו והחדר מואר. ברגע הבא הוא מצמץ שוב מאור חזק בהרבה; ברק בוקע מהשמים, פורץ דרך החלון ופוגע בו ישר בלב.

המיטה נכנעת תחתיו כשהוא קורס עליה הלום. אורות מרצדים מול פניו והלב שלו מפרפר בכל הכוח. חטפתי ברק בלב, הוא מסביר לתקרה. חטפתי ברק בלב ואני חייב עזרה דחוף. מישהו שירים אותי מהמיטה, שיבריש את האפר מהלב שלי ויבהיר לי שלא קרה כלום. שכל האינדיקציות תקינות.

אחרי חמש דקות הלב נרגע מהפרפורים. רועי מרגיש מין ניצוץ מרצד בין החלל הימני של הלב לשמאלי, אבל לא יותר.
אני צריך להזעיק עזרה, הוא אומר לעצמו. למצוא מישהו ולהזעיק עזרה. חטפתי ברק בלב. הוא מכריח את עצמו לקום מהמיטה ומשרך את רגליו אל חדר המדרגות.
אין איש במסדרון, אין איש בחדר המדרגות. רק בגינה למטה נשען סטס על הגדר, מעשן ומגלגל את האצבע על הפלאפון. סליחה, רועי מנסה בראש. אמממ. הדלקתי את האור ופגע בי ברק.
תקשיב, פגע בי ברק. אני צריך עזרה. לא, באמת, לא שתיתי כלום. זה אשכרה קרה הרגע.
הוא קולט שהפה שלו פעור ושסטס מסתכל בו בתמיהה. הניצוץ בתוך הלב צובר מהירות ככל שרועי ממשיך לשתוק. בסוף הוא מצליח לגרד מעצמו איזה שבת שלום לפני שהוא מעפיל את דרכו חזרה לדירה.

עכשיו הוא לא יכול להירדם כי יש לו אור בחדר וברק קטן בלב. הוא בוהה בפלורוסנט הדלוק ושואל את עצמו מי יוכל לעזור לו.
יש איזה רב ברמת גן, אולי מקובל? מה בעצם הם יעזרו. הם אמורים לשמוח, לא? חיללת שבת ופגע בך ברק. כמה נהדר.

אחרי שהוא מסיים לכרסם פיתה ולשיר "יום זה לישראל אורה ושמחה" הוא כמעט כמעט מנסה להתקשר לגלית. אבל היא לא תענה עכשיו, למיטב ידיעתו. חוץ מזה שברק אחד לשבת מספיק לו בהחלט. אז הוא מתאפק והניצוץ בלב מדלג לו ימין שמאל ימין שמאל וחוזר חלילה, עד לרגע בו הוא מעז לומר ברוך המבדיל ולזנק אל הטלפון.
שבוע טוב גלית, זה רועי. כן, היתה אחלה שבת. מה את עושה הערב? מעולה. אז תקשיבי -

אני מקשיבה, היא אומרת, ומביטה בו בעיניים סימפתיות ותוהות. אני מקשיבה, היא משחקת בקינוח שלה. שלא תבין לא נכון, מאד כיף לי שהזמנת אותי הערב. אבל אתה נראה כאילו משהו עבר עליך ואתה לא רוצה לספר.

אני דווקא רוצה, אבל זה לא פשוט. (הניצוץ בתוכו רוטט ומתמתח). כשחזרתי אתמול לדירה היה יותר מדי חושך, והיה לי מאמר להשלים וגם - לא משנה. בקיצור, באיזשהו שלב אני -
הדלקת את האור? משתרעת הקלה על פניה של גלית. אוי, אתה כל כך חמוד. קורה כמעט לכולם.
הניצוץ מתלקח שוב, חם ובוער להכאיב.

תראה, היא רוכנת לעברו. אני מבינה שלקחת את זה קשה ורצית לחלוק עם מישהו. כולנו היינו שם. אתה יכול לחזור אחורה או ללכת קדימה. מה שקרה הוא שגילית שזה בבחירתך, ששום ברק לא יפגע בך -
רועי פותח את פיו למחות. הניצוץ מתפרע בתסכול ופורץ ממנו כמו כדור אש ענק. תשעים מגהטון של חום ורעש יוצאים ממנו ושוטפים את בית הקפה, ז׳בוטינסקי, רמת גן ואז את גוש דן כולו. עלי העצים מתאדים, חלונות מתנפצים, בניינים משירים את קירותיהם.

כשהאור הצהוב נמוג הלב שלו עדיין מפרפר. גלית מסתכלת בו, מעט מוטרדת. אני רואה שלא אמרתי את הדבר הנכון. סליחה. בוא, תנוח. נפגש שוב השבוע? אני מחכה לטלפון. לא, באמת.
היא אוספת אליה את התיק והולכת.

יום שני, תשע בבוקר, קורס באסכולת פרנקפורט. אסור לו להבריז. הוא פוסע שוב בבורוכוב. הפעם אין רוח והאוויר עומד. העצים העירומים לא מצילים מאור השמש.
מרחוק מגיחים אופניים חשמליים. "שבוע טוב רועי!"
"שבוע טוב, דורון" הוא ממלמל תשובה.
"שבת לא משהו?" דורון מנחש. "שבת בבית עם ההורים?"
"זה - לא", רועי משמיט מפיו מיואש. האוויר מתמלא פתאום בריחות מפעם של לילה וקפה חזק, מר-מתוק. רועי לא בטוח אם הוא מתגעגע לריח או סולד ממנו. אולי בכלל יש עוד אפשרויות חוץ מגעגוע או סלידה?
"אני - אני, קרה לי משהו השבת". הוא פולט. "אני, טוב לעזאזל, בטח אתה מנחש. אני, בפעם הראשונה בחיים שלי -"
"חיללת שבת" מנחש דורון, וקולו כאב וקורטוב ביקורת.
"כן, אבל זה לא העניין, אתה מבין? חיללתי שבת ואז, אתה מבין? פגע בי ברק"

דורון שותק רגע ארוך. "אני מבין" הוא אומר, והמלים מרחפות ומתאימות את עצמן למנעול בחזה של של רועי. קליק קטן, והלב המותש והמפוחם נופל אל המדרכה.
דורון מתכופף ומרים את הלב. הוא מושיט אותו אותו חזרה וסוגר את שתי הידיים של רועי סביבו. "אתה עדיין מוזמן" הוא אומר בעדינות רגע לפני שהוא מפליג משם.
רועי ממשיך להביט קדימה בעיניים תוהות ורטט עדין בין אצבעותיו. לראשונה מאז שלשום בלילה הלב שלו חוזר לפעום.

Loading