א. האם יש משהו באמצע "לא למות" לבין "ליהנות ככל יכולתך"? האם ישנו שלב ביניים מובחן?
כתבתי בעבר על החלוקה של מהר"ל של קיום, שלמות ועונג. הקיום הוא מה שבלעדיו תמות; העונג - שאיפה ליותר ויותר טוב; בין שניהם נמצאת מדרגת ביניים: השלמות.
מדרגת הקיום היא פחות או יותר מוגדרת: אם חסר לך משהו ובלעדיו תמות - הדבר החסר שייך לאיזור של הקיום. מדרגת העונג, דווקא משום שאינסופיותה, גם היא 'מוגדרת'. כל דבר שאתה לא צריך נופל תחת העונג.
ב. לעומת שתיהן, מדרגת השלמות היא קו ביניים אמורפי הסובל מפרדוקס הערימה. מה מוגדר שלמות? מהו הקו שעד אליו אני חש מועקה וממנו כבר לא? מן הסתם הוא לא שווה בין כל התקופות. אדם מודרני ירגיש נורא אם לא יתקלח שבועיים, זו תהיה ממש מועקה. אדם פרא מודרני היה יכול לא להתקלח חודשים. אז אם שלמות היא עניין סובייקטיבי ומשנה בין תקופות, תרבויות ואולי אנשים, האם יש לה בכלל ממשות?
ג. לענ"ד מהר"ל אומר שגם אם קשה לשרטט גבול, הוא קיים. יש הבדל בין הצורך שלי להגיע לאיזה שיווי משקל, מצב יציב, לבין השאיפה להשיג עוד ועוד.
אפשר לנסח זאת כך: כל עוד אדם חסר, הוא מצטער. למות הוא לא ימות, אבל על חייו תרחף מועקה. כשהאדם הגיע לשלמות המועקה נעלמת. אין הכוונה שהוא לא שואף ליותר (עונג). הוא כן שואף אבל בנחת. נצליח להשיג יותר? סבבה. לא נצליח? לא נורא.
במילים אחרות, יש בנו שני רצונות שונים, שנמצאים אחד אחרי השני: הרצון לשלמות והשאיפה לעונג.
ד. מה שזורק אותי אל הפילוסוף בכוזרי. הוא טוען שלבורא אין רצון. למה? כי רצון נובע מחסרון, ואילו הבורא הוא מושלם.
מאז ומעולם תהיתי על הנחת היסוד הזו. העובדה שהרבה מהרצונות נובעים מחסרון, לא אומר שכל רצון נובע מחסרון. זו לא קושיה תיאורטית של עקשנים: "אולי יש משהו אחר"; יש לנו סיבה טובה לחשוב אחרת, כיוון שהאינטואיציה הבסיסית שלנו היא שלומר שלבורא אין רצון - זה בעצמו לתאר אותו כחסר. אז אולי, כמו שאומרים שמביטים על החכמה האנושית על כל פגמיה ואומרים שלבורא יש חכמה, פשוט בלי הפגמים האנושיים של חכמים, נאמר גם שלבורא יש רצון, רק בלי הסדקים שברצון האנושי?
ה. החלוקה של קיום, שלמות ועונג מציעה שאפילו בעולם האנושי שלנו לא כל רצון נובע מחסרון. אכן, יש רצון שנובע מחסרון, הרצון אל השלמות. אבל הרצון אל העונג איננו כזה.
תאמרו: מי שרוצה את העונג חסר אותו? טיעון כזה, בעיני, הוא ניסיון לכפות אחידות בין חלקים שאינם בהכרח אחידים. נכון, הרצון ששולח אותנו מהחיסרון אל השלמות הוא בעל אופי מסויים. ונכון שאפשר להתעקש ולהראות שגם רצון ששולח אותנו מהשלמות אל העונג יכול להתפרש במינוחים האלו. אבל הוא רק יכול להתפרש כך, לא מוכרח. ויש סיבה להתעקש ולא לפרש אותו בפריזמה החסרון: האינטואיציות שלנו מדברות אחרת. אנחנו (אני) חווים את שני הרצונות באופן שונה אחד מהשני. רצון לעונג שונה מרצון לשלמות, והניסיון להסביר אותם באותו האופן הוא פשוט מיטת סדום.
