הדברים הבאים ספקולטיביים עוד יותר מכרגיל, ועלולים להכעיס גם אנשים שבדרך כלל מסכימים איתי. אני מפנה את כל מי שזה חשוב לו להסתייגויות שבסוף¹.
א. בפוסט של הרב אברהם ביום שישי כתבתי שבעיני הניסיונות להפוך את לימוד הגמרא ליותר "חי" או "רלוונטי" נובעים לפעמים מחסר. כאשר לימודי האמונה לא נתפסים כמקצוע תורני עומד כשלעצמו, הרי שהצורך בעולמות בעלי פשר ולא רק "שמעיים" מופנה ללימודי הגמרא וההלכה.
בתגובה טענו מולי (בצדק) שדווקא באותם מקומות בהם מנסים להפוך את לימוד הגמרא לרלוונטי, משקיעים לא מעט בלימודי אמונה.
לשם כך צריך לחדד מעט את הטענה.
ב. בעולם הישיבות הליטאי הקלאסי, נתפש לימוד האמונה (השקופע) כמקצוע שולי, לחלשים. לימוד תורה היינו גמרא והלכה.
עולם התורה הדתי לאומי ניסה לשנות את המצב, אבל במובן מסוים פשוט שיעתק אותו בעדינות. באחד המופעים של השיעתוק, לימוד אמונה נתפס, במובן מסוים, כמו להתגייס לצבא. משהו חשוב, שכולם עושים, שהוא חלק מהיותך דתי לאומי. אבל זה לא *לימוד תורה*
ג. רגע, אז מה זה כן?
זהו לימוד חכמה, חכמה יהודית אפילו. לימוד הגות שממוזג בקריאת פסוקי התנך. אבל זה לא עיסוק לימודי תורני אותנטי.
לכן, לדוגמה, הגות יהודית לא נתפשת כדבר מקורי ועצמאי. הרב קוק היגליאני, הרב סולבייצ'יק קירקגוריאני, ר' נחמן ניטשיאני, מהר"ל סכולסטי, הרמבם, כמובן, אריסטוטלי (או ניאו-אפלטוני). לא שאין שום חידוש בהם על פני ההוגים אליהם הם מושווים, אבל זו זירת ההתייחסות.
כסימן או סיבה לתופעה כזו, קיימת גם התייחסות אקדמית או דמוי אקדמית ללימודי האמונה, בצורה דומיננטית יותר מאשר בלימודי גמרא.
ממילא, גם אם אלו שלומדים אמונה מרגישים שיש בה משמעות וחיוניות, עדיין חיוניות זו קיימת בפריפריה של בית המדרש, כמעט כמו קורס מ"כים. אמונה היא כביכול נקודת המפגש בין היותי יהודי להיותי אנושי. הגמרא, שהיא האותנטיות היהודית כשלעצמה, עדיין חסרה.
ה. ברשותכם, עוד צעד פנימה: למה הגמרא נתפסת כמשהו אותנטי יותר?
יש כמה תשובות אפשריות לשאלה ובעיני הן מתכנסות למקום אחד: חוסר ההבנה. הדברים ניתנו מסיני. אחר כך אנחנו באים ונותנים בהם הגיון וסדר, גוזרים מתוכם כללים ויישומים חדשים. אבל בקצה הקדום של כל קביעה עומד בעל סמכות: דברים מסיני או דברי תנאים, ובעקבותיהם מקורות בסמכות פוחתת והולכת: גזרות, תקנות, מנהגים. לכולם יש סמכות שבאה בד בבד עם חוסר ההבנה. שתוק, כך עלה במחשבה.
כדי להשלים את האופי הבלתי מובן בא הרובד המעשי. הפשר שבהבנה התוכית, הלא "שמעית" מוחלפת בפשר אחר - עצם העשייה. לא משנה אם הבנת או לא, התחברת או לא - סוף סוף אתה עושה.²
ו. לעומת הגמרא, האמונה פועלת אחרת. היא אמנם מתחילה מהתנך ומחז"ל אבל נראית כהרבה פחות לומדת מהם והרבה יותר דורשת דרכם. עצם הניסיון להבין את הדברים בכלים שלנו. עצם הביטוי בניסוח מובן ואנושי, וכן עצם הפער בין הדורות - הופך אותה מדבר שבא מסיני, מהקודש עצמו, למשהו שבא מאיתנו. אין כאן בעל סמכות. הדברים נלמדים בכבוד - סוף סוף, אדם חכם וירא שמים כתב אותם - אבל לא ביראת קודש.
אם נתמצת את ההשוואה האחרונה נאמר שהגמרא היא יהדות אותנטית משום שאי אפשר ולא אמורים להבין אותה עד הסוף. משום שהיא אור מקיף. האמונה נתפסת כעיסוק אנושי כי השכל שלנו מעורב בה. אז היא עדיין עיסוק חשוב, אבל לא מספיק אותנטית. כי או שזה אנושי, או שזה דבר ד'.
המחלוקת הזו נובעת ממחלוקת ראשונית יותר, אולי הד למחלוקת רמב"ם-ריה"ל: האם מתן תורה הוא אירוע מוחלט וחד פעמי, או שהתורה ממשיכה להינתן. האם יש הבדלה מוחלטת בין תורה לנבואה או זיקה הדדית ביניהן. וממילא: האם תתכן חכמה שמעורב בה השכל האנושי ועדיין תהיה דבר ה' במלוא מקוריותו, או רק חכמה יהודית-אנושית.³
ז. ובהערה אחרונה, אם זו אכן הנקודה ממילא מובן שניסיון למצוא רלוונטיות בלימודי גמרא הוא ניסיון שמביס את עצמו. הקסם בגמרא הוא חוסר המובנות שלה. ניסיון להבין אותה ולהשאיר אותה יהדות אותנטית הוא ניסיון לרבע את המעגל.
__
¹ דיסקליימר: הדברים נאמרים קצת מתוך היכרות עם אנשים ואמירות, קצת מתוך תחושות בטן וקצת מתוך עמדה רוחנית עקרונית. כרגיל אצלי העיקר הוא המהלך והקונספט, לא ניתוח המציאות.
עוד יותר מכרגיל, אין בדברים ניתוח שמתיימר להיות כולל או טענה לחד-חד-ערכיות. אלו תופעות שנדמה לי שפגשתי, לא טענה שכל מי שא' הוא גם ב' ו/או להיפך.
² בקצה קציה של הגישה הזו, נמצאת הגישה האורתופרקסית, לפיה היהדות איננה תפיסה אלא מעשה.
³ הרחבתי על זה בעבר, אבל משום שיקולי רייטינג אכזריים וכו'
Loading
