(פוסט שעלול לפגוע באנשים, להבהרה אני ממליץ לקרוא את פסקת הסיום)
א. הדמוגרפיה של העולם המערבי נמוכה מאד. הסבר נפוץ טוען שזה בא מחוסר רצון להתחייב: למה לי ללדת ילדים שיגבילו אותי באלף צורות? עדיף להשאר חופשי לנפשי.
בזמן האחרון אני מתחיל לתהות אם לא מתחבא כאן גם חוסר מחויבות שונה.
ב. מניסיוני הדל (ולמרבה השמחה לא מגוף ראשון) למדתי שגירושין אינם סוף הדרך. בן הזוג ממנו נפרדת עלול להישאר דמות משמעותית בחייך. בני אדם אינם מחשב, אי אפשר פשוט ללחוץ Delete על מה שקרה לי, על האנשים איתם הייתי.
מה שנכון עבור כל גירושין נכון פי אלף כשיש בתמונה ילדים. הגירושין יכולים להיות הכי מכוערים בעולם, עם קרבות משמורת מתמשכים, הם יכולים להיות מאופקים, מתוך הבנה הדדית - אבל דבר אחד לא ישתנה: בן הזוג ממנו נפרדת יישאר לעולם ההורה הביולוגי של הילד שלך.
ג. לכן ללדת ילדים הוא צעד אל חזור. אתה קושר את גורלך, לא רק עם הילד שלך (שהוא אחרי הכל דמך ובשרך) אלא גם עם אדם זר שלתקופת מה היה בן הזוג. ועכשיו אתם תקועים יחד, in a way, לנצח.
לא סתם רש"י מפרש ש"והיו לבשר אחד" הכוונה שיש להם ילד. ילד משותף חותם את גורל שניכם ביחד - תאהבו או לא תאהבו, תרצו או לא תרצו.
ד. כך שייתכן שבחלק מהמקרים חוסר הרצון ללדת ילדים לא נובע מהילד עצמו: הרצון בילדים ובהמשכיות חזק דיו כדי לשכנע אדם להתחייב לזה. אולם לקשור את עצמך לנצח לבן זוג? עד כאן.
ה. איפה הדיוק הזה משנה? כי אם האדם מוכן להשקיע בילד שלו אבל מפחד להתחייב לאדם שלישי - הטכנולוגיה יותר יותר מאפשרת לנו (בשילוב עם עצימת עיניים והרבה אוטוסוגטייה) ללדת ילדים ללא בן זוג.
נ.ב.
כרגיל, דעתי לגבי בחירות של אנשים יחידאיים: התרבות שלנו משפיעה עלינו מאד. רווקים היום לא "בררנים" יותר מלפני חמישים שנה, הם פשוט חיים בחברה שמקשה עליהם את הצעד (גם נשואים, אגב). כנ"ל בפוסט הזה: כולנו נאבקים מול תרבות בה הרבה יותר קשה שלא להתגרש מאשר פעם. כשאני מדבר על איגואיזם, עיקרו נמצא בחברה, לא באדם הפרטי שמוצא את עצמו נתון בתוך החברה הזו.
Loading
