על הכֵּנוּת

| פוסט לא דרמטי: על הכֵּנוּת

א. מעולם הישיבות נפלטתי כשאני שרוט מחוסר כנות. הדרישות הגדולות שחשתי היו מנותקות ממי שאני. לא שאמרו לי לרמות את עצמי לגבי מי שאני. פשוט אמרו שזה לא רלוונטי. הפער הזה חייב חוסר כנות.

כשהגעתי לראשונה למו"ר חשתי הקלה עצומה. פתאום הייתי באווירה שבה היה מותר ואף רצוי להיות כנה ומדויק לגבי איפה אני נמצא, מה אני חש, מה נראה נכון ומה כואב.

ב. לפני שאעבור לשלב הבא אני רוצה לעצור לרגע בדיוק בנקודה הזו. מי שלא חש את החנק שבחוסר הכנות, מי שלא חושש מהזיוף שיוצרות תביעות ויומרה - הוא בעיני לא בר שיח בנושא הזה. הוא לא התחיל להבין. בעיני, הביקורת שלו על הנושא היא חלולה. אם מעולם לא צמאת עד כלות למשהו, לא התחלת להבין אותו.

ג. אבל כשהצימאון הזה החל להתמלא, גיליתי צד שני: כנות עלולה לשכר. אדם מתמסטל מהיותו כנה.
קודם כל, כי יש בכנות אנרגיות מבריקות וסוחפות. שנית, אחרי ששמו אותך כל כך הרבה זמן בכלוב, החיה שטעמה חופש מתחילה להשתולל.

ד. אבל כנות (כפי שאיבחן פעם ידידי היקר @שלמה קווס) היא לא הישג. נכון, אחרי שמנעת אותה מעצמך הרבה זמן היא נתפשת כהישג בפני עצמו. אבל היא לא. כנות היא תנאי מקדים. הכרחי, אבל לא מספיק.

כי אוקיי, אתה עכשיו כנה עם עצמך לגבי מי ומה אתה. סבבה. הבנו. עכשיו, מה אתה עושה מחר בבוקר? להיות כנה זה כמו תינוק שלומד ללכת לבד .לאן אתה הולך מכאן? לנצח רק תנפנף בזה שאתה יודע ללכת?

ה. אם אני מביט על עצמי בכנות אני רואה לא מעט חסרונות ופגמים. מובן שלא רק, אבל בהחלט גם. אני רואה אדם לא שלם. אם אהיה כנה עם עצמי - אני רואה אדם שצריך להשתנות ולצמוח.

כאן בדיוק קידוש הכנות עלול להכשיל את האדם. כי כדי להשתנות אני חייב להודות שיש פער בין מי שאני עכשיו ומי שאני רוצה להיות. ומי שקידש את הכנות מתקשה להישיר אל הפער הזה מבט ולהכיל אותו באופן אקטיבי. לפעמים קל יותר להודות בחסרונות, אפילו בפומבי, מאשר לקום ולתקן אותם. כי נדמה לנו (אולי אפילו בצדק) שהניסיון לתקן את עצמנו מחלל את טהרת הכנות¹. כל גישור הוא מאמץ, וכל מאמץ מערפל את הכנות.

כשמקדשים את הכנות מתאהבים בפער כפער. חוגגים אותו (עין במר בוכה ולב שמח). בשכרון הכנות אנחנו מתאהבים בעצמנו במעגלי היזון חוזרים ולעולם לא נוקפים יד להצלתנו, שכן כל הצלה ותיקון הם אובדן היקר לנו מכל: כנות פרועה ומדממת.

ו. אולי יש אנשים שלעולם נידונו להטלטל במעגלי הכנות. אולי זה קטע רוחני, נפשי, בחירה, אנא עראף. אני לא מדבר עליהם אלא מזכיר לי, לנו: כנות היא אולי תנאי ראשוני, אבל לא מעבר. היא לא מקדשת דבר ולא מתירה כלום. היא לא רוחניות או עומק. אל תתאהבו בכנות. תנו לה לשקוע לתוככם והמשיכו ממנה הלאה.

____________

¹גם, בואו נודה על האמת - והרי אנחנו כנים - קשה לוותר על הקרע והפער כי הוא נותן לנו תחושה שאנחנו מיוחדים, כי הוא מזין הערצה מסוימת: יו, הנה אדם כנה עד הסוף