על אבולוציה, לאה גולדברג, ושלולית בוץ בסהרה.

א. לאה גולדברג מספרת שכשילדים שואלים אותה "איך את כותבת?" כוונתם אחרת מאשר מבוגרים. מבוגרים מתכוונים לשאול "מאיפה יש לך מוזה?" "איך את יודעת מה לכתוב?" "איך הצלחת ליצור את היופי הזה?" את הילדים מעניינת שאלה אחרת: איך את כותבת - בעפרון או בעט?

ב. כשאני עומד מול יצירה ואומר למי שעשה אותו "איך עשית את זה?", לשאלה יכולות להיות שתי כוונות די שונות. הראשונה היא עניינית: באיזה כלי עבודה השתמשת: מברגה, מכחול, תאורה. השניה היא בעצם לא לגמרי שאלה אלא התפעמות. "איך עשית את זה" היא בעצם דרך לומר "וואו".

ג. באותה המידה, יש שתי דרכים להתפלא. הראשונה היא להתפלא ממשהו מוזר. נניח אני רואה שלולית בוץ באמצע סהרה. השאלה "איך זה קרה?" מתכוונת אל המימד המוזר: איך מגיעה כמות מים גדולה למדבר סהרה. ברגע שאקבל תשובה (ג׳ריקן של ג׳יפ שעבר שם התפוצץ) אאבד לגמרי את העניין בשלולית. היא מופלאה במובן של מפליאה, מוזרה. ברגע שהמוזרות הוסברה, לא נשאר בבוץ הדביק הזה שום דבר מעניין.

ד. הדרך השנייה היא להתפלא מול ציור של מיכאלאג'לו. אני עומד מולו ומתפעם מהיופי. יבוא מדריך ויסביר לי באיזה מכחולים השתמש הצייר, מאלו אסכולות הוא הושפע, מי היו המורים שלו - האם כל המידע הזה יפוגג את תחושת הפלא? לא, הפלא כאן הוא התפעמות, לא מוזרות.

ה. עכשיו נניח שאני עומד מול פיל ושואל "איך נוצר פיל כזה", מה בעצם אני מתכוון? האם זה מוזר בעיני איך נוצר דבר כל כך מורכב ומסובך, או שאני פשוט מתפעם?
כי אם פיל הוא כמו שלולית בוץ, "אבולוציה" היא תשובה שבעקבותיה תיעלם הפליאה. עד עכשיו הייתי צריך איזה שען קוסמי כדי להבין איך דבר כזה נוצר. עכשיו קיבלתי תשובה מספקת, והפלא שלי נעלם, ממש כמו הפליאה משלולית מים בסהרה.
אבל אם התפעמתי, מילת קסם כמו אבולוציה רק תגביר את הפליאה. הרי ההתפעמות לא נעלמת, ועכשיו נוספת לה פליאה חדשה: איך משהו כל כך מפעים נוצר משורת חוקים סטטיסטיים והתרחשויות אקראיות? אני לא שולל את ההסבר. לא אומר: "לא ייתכן שזה נוצר בדרך הזו", אלא כמעט להיפך: אם אפילו סטטיסטיקה וגורל עיור יוצרים כל כך הרבה התפעמות - כמה גדול, חי ומפעים העולם הזה.

ו. הראשונים ניסחו הוכחה כזו: "הסדר מעיד על מסדר". חוקי העולם מורים על בורא שחוקק אותם. ישנה גישה שטוענת שאבולוציה היא תשובה אלטרנטיבית לשאלה: הסדר לא הגיע ממסדר, הסדר הגיע מאקראיות עיוורת. אני בכלל לא בטוח שזה נכון (בסך הכל העתקנו את "הסדר" למישור אחר) אבל גם אם כן, אפשר להתנסח אחרת: "היצירה מורה על היוצר".
לא במובן של גרירה לוגית שטוענת שאם יש יצירה ישנו יוצר. הבנה כזו מחטיאה לכוונת הטיעון כי היא מכירה רק פליאה של שלולית בוץ. הכוונה היא שהיצירה - בקיסמה ובהתפעמות שלה - מורה על היוצר, היינו מפגישה אותך עם הפליאה הגדולה יותר, עם הפלא של עצם קיום העולם. לא כתופעה מוזרה הזוקקת הסבר, אלא כהתפעמות המעוררת פגישה ועומק.