מתי עולם מחשבתי הוא סיסמאות?

כרגע בקצרה:
מתי מערכת מושגים "לכודה בתוך עצמה"?
מתי עולם מחשבתי הוא סיסמאות?

א. הרבה פעמים כשאנשים מתארים שחשיבה "לכודה בתוך עצמה" הם מתכוונים שהיא לא קשובה למציאות ומשתנה בעקבותיה. מהי המציאות אליה צריך להקשיב? כל אחד מאמץ משהו שהוא "המציאות" ולו צריך להקשיב: הוגים גדולים; מוסר מקובל; דעת הציבור; 'קומון סנס'; מנהגים ונימוסים; המודרנה; האופנה האחרונה; המדע המודרני; ועוד ועוד.

כנגד זה, יש כאן שני שלבים:
1. האם אני מסכים ש'המציאות' היא אכן מה שאתה קורא מציאות? לדוגמה: אם מערכת הערכים הנוכחית מתנגשת עם מערכת הערכים של המסורת שלי - מהי המציאות לה צריך להקשיב?
2. מי אמר שצריך להיות קשוב למציאות הזו? אולי צריך להיאבק בה? הקשבה למציאות מניחה שהמציאות היא הציר סביבו אני סובב. אולי ההגות היא הציר המרכזי, והמציאות מתעצבת סביבה?
(בטח ובטח כשבד"כ המציאות היא מציאות החברה אנושית, לא חוקי הטבע)

ב. הגדרת עולם מחשבתי כ'סיסמאות' הוא טריקי עוד יותר. כשאני מתאר טיעון, תפישה או אורח מחשבה כ'סיסמה', אני בעצם מתכוון שהוא לא מאיר לי. אין בו תוך אלא רק תוכן (במקרה הטוב). אני רוצה שהוא יושפע מהמציאות כי מה שאני מכנה 'מציאות' *כן* מאיר לי, ואני מקווה שכאשר המושג יהיה בדיאלוג עם המציאות, ייהפך גם הוא למאיר.

וכאן זה תלוי הרבה בהרגשת הלב: מה שהוא סיסמה עבור אחדים יכול להיות מאיר עבור אחרים. שוב, אין הכוונה הבנה אינטלקטואלית, אלא עד כמה התוכן נענה לי, מואר מבחינתי, מלא חיים.

ג. התפישה הקבלית טוענת ש'רזא ברזא איתבאר': הסוד מובן על ידי סוד. כלומר השפה להבין בעזרתה את הרזים היא השפה של הרזים. אם אתה רוצה להבין את הספירות אתה צריך לדבר עליהן ואותן.

במבט ראשון, נראה שזה מעגל קסמים שאין דרך לחדור אליו פנימה. אבל למעשה, לימוד שפה הוא בדרך כלל כזה: ילד לומד שפה על ידי חיים עם דוברי שפה, לא על ידי מילון.

לכן יש מקובלים שנוקטים שהדרך היחידה ללמוד קבלה היא על ידי השפה הקבלית. הם לא מתכחשים לכך שבתחילה מדובר בסיסמאות. אבל חיים בתוך הסיסמאות האלו, לימוד ממורה שחי את המושגים לא כסיסמה - הם אלו שפותחים אותך להבנה מאירה.

ד. מו"ר לא הולך בדרך הזו. בעקבות דברי הרב הוא מסביר שרזים מתבארים ברזים היינו שחיים מתבארים בחיים. בעקבות כך הוא כן מנסה לדבר בשפות חיות ותוססות, שהן פותחות את האדם.

אבל מן הראוי לומר ולהזכיר שוב: מה שמואר לאחד לא בהכרח מואר לאחר, ולהיפך. מה שסיסמה לכם הוא אולי חיים עבור האחר. אני לא מכיר טיעון שיכול להוכיח לכאן ולכאן. זה עניין של תחושת הלב.