("מיטב השיר כזבו" ב"המקום שבו אנו צודקים" הוא הבלעת האלטרנטיבה.
כי האלטרנטיבה לאדמת החצר הרמוסה איננה אדמת שדה מתוחחת ומעניקה חיים, אלא ריק מוחלט ואפס.
הפריביליגיה לא להיות צודק באה רק כשמראש "המחשבה על א-לוהים היא אי במערבולת". רק כשיש אדמה, כשיש מקום, כשיש מי שיענה לרגליים שלך שמחפשות לנוח - אז אפשר להתחיל לדבר על מקום בו יש ספקות.
ספקות מאווררים את האדם כשיש לו כבר בטחון. כשהוא יכול לבטוח בבטחון שלו מספיק כך שספקות לא תשמטנה את הקרקע מתחת לרגליו. כשאין לו בטחון ואדמה - ספקות אינם פוריים אלא מפוררים.
ואהבה? "אה, תשמעי. אולי אני אוהב אותך, לא סגור על זה. אולי ארצה להשאר איתך מחר. נראה, מי יודע"
מהזווית הזו, הריליגיוזיות שעמיחי מייצג כאן מסוגלת להתקייים רק כטפלה, רק כשיש מישהו אחר שיתחזק עבורו את האי במערבולת, את הודאות שלפני הספק.
נ.ב.
זאת עוד לפני שהצבענו על כך שבמינון בין ספקות לבטחון עמיחי מעדיף את האסתטיקה (פרחים) על פני החיים האנושיים (חצר) וד"ל)
כי האלטרנטיבה לאדמת החצר הרמוסה איננה אדמת שדה מתוחחת ומעניקה חיים, אלא ריק מוחלט ואפס.
הפריביליגיה לא להיות צודק באה רק כשמראש "המחשבה על א-לוהים היא אי במערבולת". רק כשיש אדמה, כשיש מקום, כשיש מי שיענה לרגליים שלך שמחפשות לנוח - אז אפשר להתחיל לדבר על מקום בו יש ספקות.
ספקות מאווררים את האדם כשיש לו כבר בטחון. כשהוא יכול לבטוח בבטחון שלו מספיק כך שספקות לא תשמטנה את הקרקע מתחת לרגליו. כשאין לו בטחון ואדמה - ספקות אינם פוריים אלא מפוררים.
ואהבה? "אה, תשמעי. אולי אני אוהב אותך, לא סגור על זה. אולי ארצה להשאר איתך מחר. נראה, מי יודע"
מהזווית הזו, הריליגיוזיות שעמיחי מייצג כאן מסוגלת להתקייים רק כטפלה, רק כשיש מישהו אחר שיתחזק עבורו את האי במערבולת, את הודאות שלפני הספק.
נ.ב.
זאת עוד לפני שהצבענו על כך שבמינון בין ספקות לבטחון עמיחי מעדיף את האסתטיקה (פרחים) על פני החיים האנושיים (חצר) וד"ל)
