מדי פעם צצה השאלה: "מה אשם קמצא? הרי הוא בכלל לא מופיע בסיפור?" כי, כידוע לכל מי ששמע אי פעם את הסיפור, קמצא הוא אפילו לא ניצב בסיפור. שמו מוזכר כמי שגרם לבלבול. הא ותו לא.
הרשו לי להציע קריאה שבעיני היא פשט, וגם מייתרת את השאלה.
הגמרא אומרת שלושה דברים:
א. על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים
ב. על תרנגול ותרנגולת חרבה הר-מלך
ג. על ציר עגלה נחרבה ביתר.
שתי הקביעות הבאות מבהירות שהגמרא בכלל לא מחפשת *אשמים* (במובן של האשמה מוסרית). התרנגול וציר העגלה וודאי לא אשמים. היא מתארת *סיבות*. ומה הסיבות שהיא מזכירה? דברים פיציים, לא חשובים.
במלים אחרות, הגמרא באה לומר שהחורבן קרה בגלל משהו ממש זניח. כך היא מסבירה את הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד": כדאי שתפחד תמיד, כי על הדבר הכי שולי בעולם, על בלבול קטנטן בין "קמצא" ל"בר קמצא" ירושלים נחרבת. בחינת המסמר הקטן שבגללו נפלה העיר. לכן תפחד תמיד, תהיה זהיר.
האמירה הזו מקוממת מבחינה מוסרית: איך ייתכן שעל בלבול כל כך קטן ירושלים נחרבת? מאורע היסטורי כל כך נורא בגלל משרת רשלן?
כמובן, התשובה היא שלא *בגלל זה* נחרבה ירושלים: היא נחרבה בשל החטאים של עם ישראל. קמצא ובר קמצא היו רק טריגר. הרי אפילו בתוך הסיפורים שהגמרא מביאה, הטריגר הראשוני אולי טפשי אבל רצף האירועים שמתגלגל בעקבותיו כולל רשימה של חטאים ובעיות.
רגע, אם לא בגלל זה נחרבה ירושלים אז מה הטעם לפחד תמיד? ירושלים היתה נחרבת בין כך ובין כך, לא?
והנה הקאץ' הסופי: נכון, ירושלים מועמדת להיחרב על חטאי עם ישראל. אבל עדיין יש סיכוי: אפשר לתקן ולחזור בתשובה. החרב מונפת אבל יש סיכוי להינצל.
אלא מה? במצב כזה בו החרב כבר מונפת, כל מעידה קטנה תביא אותנו אל החורבן. לכן, בזמן שאנחנו מנסים לתקן את החורבן הרוחני, כדאי לנו להיות ממש זהירים. אם לא תפחד תמיד, החורבן הרוחני יתורגם גם לחורבן גשמי. ומשם, הדרך חזרה ארוכה יותר. באיזה אלפיים שנה.
הרשו לי להציע קריאה שבעיני היא פשט, וגם מייתרת את השאלה.
הגמרא אומרת שלושה דברים:
א. על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים
ב. על תרנגול ותרנגולת חרבה הר-מלך
ג. על ציר עגלה נחרבה ביתר.
שתי הקביעות הבאות מבהירות שהגמרא בכלל לא מחפשת *אשמים* (במובן של האשמה מוסרית). התרנגול וציר העגלה וודאי לא אשמים. היא מתארת *סיבות*. ומה הסיבות שהיא מזכירה? דברים פיציים, לא חשובים.
במלים אחרות, הגמרא באה לומר שהחורבן קרה בגלל משהו ממש זניח. כך היא מסבירה את הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד": כדאי שתפחד תמיד, כי על הדבר הכי שולי בעולם, על בלבול קטנטן בין "קמצא" ל"בר קמצא" ירושלים נחרבת. בחינת המסמר הקטן שבגללו נפלה העיר. לכן תפחד תמיד, תהיה זהיר.
האמירה הזו מקוממת מבחינה מוסרית: איך ייתכן שעל בלבול כל כך קטן ירושלים נחרבת? מאורע היסטורי כל כך נורא בגלל משרת רשלן?
כמובן, התשובה היא שלא *בגלל זה* נחרבה ירושלים: היא נחרבה בשל החטאים של עם ישראל. קמצא ובר קמצא היו רק טריגר. הרי אפילו בתוך הסיפורים שהגמרא מביאה, הטריגר הראשוני אולי טפשי אבל רצף האירועים שמתגלגל בעקבותיו כולל רשימה של חטאים ובעיות.
רגע, אם לא בגלל זה נחרבה ירושלים אז מה הטעם לפחד תמיד? ירושלים היתה נחרבת בין כך ובין כך, לא?
והנה הקאץ' הסופי: נכון, ירושלים מועמדת להיחרב על חטאי עם ישראל. אבל עדיין יש סיכוי: אפשר לתקן ולחזור בתשובה. החרב מונפת אבל יש סיכוי להינצל.
אלא מה? במצב כזה בו החרב כבר מונפת, כל מעידה קטנה תביא אותנו אל החורבן. לכן, בזמן שאנחנו מנסים לתקן את החורבן הרוחני, כדאי לנו להיות ממש זהירים. אם לא תפחד תמיד, החורבן הרוחני יתורגם גם לחורבן גשמי. ומשם, הדרך חזרה ארוכה יותר. באיזה אלפיים שנה.
