א. בניגוד לסברות שלצערי יש לעיתים מימין, אוטוקרטיות לא בהכרח יותר טובות במלחמות. נכון, יש להן יתרונות בכל מיני מישורים. לדוגמה יותר קל להן לשלוח בשר תותחים לשדה הקרב. אבל במקרים רבים הן כושלות.
אפשר להצביע על כמה סיבות לחולשה. כאן נתמקד באחת שהעלו פרשנים רבים: שליטים אוטוקרטיים עלולים לצאת לקרב מתוך מחשבה שמצב הצבא טוב בהרבה מהמציאות. למה? כי כולם מפחדים לספר להם את האמת, לכן מייפים אותה לפני שמכניסים אותה אל חדר המלוכה.
ב. מצד אחד, זה נשמע הגיוני. מי רוצה להכעיס את השליט האַלים והכל יכול? מצד שני, דווקא האינטרס של השליט הוא הפוך. הוא הרי עלול לשלם מחיר מאד כבד על חוסר הקשר שלו למציאות. היינו מצפים משליט חכם להבהיר שאמירת האמת איננה פשע.
ג. אפשר לתקוף את הבעיה מכמה כיוונים, לדוגמה שלשליט יש חוסר שליטה במידות שמכשיל אותו; מבחינה אינטלקטואלית יבשה עדיף לו שיספרו לו את האמת. בפועל הוא משרה סביבו טרור שמונע מאנשים לספר לו. הסבר שונה יטען שלדוגמה הרמטכ"ל ייענש על מידע מביך לגבי הצבא, לא כי הוא מביא הבשורה אלא כי הוא אחראי על מצב הצבא, ולכן הוא בהגדרה ישקר.
ד. אבל תרשו לי להיות ספקולטיבי?
ב'תרועת מוות' של טרי פראצ'ט, העוזר של מוות נשלח להרוג נסיכה, ובוחר שלא לעשות זאת. מרגע זה המציאות מתפצלת: מבחינת כל העולם הנסיכה מתה, ומבחינת אנשי עיר הבירה היא עדיין חיה. פראצ'ט מתאר זו בצורה פיזית ממש, איך המציאות שמחוץ לעיר הולכת ומוחצת את בועת המציאות האלטרנטיבית. הבועה נאבקת על קיומה בין השאר בעזרתו של הקוסם העירוני. לדוגמה, הוא תולה מודעות בכל העיר עם דיוקן הנסיכה שמזכיר לתושבים שהיא עדיין קיימת.
ה. אני רוצה לטעון ששלטון הוא קודם כל לשלוט בכאוס השורר בחוץ. השליט מספר שהוא שולט על הסיטואציה. שהוא מחליט מה יקרה. מי יהיו בעלי הכוח, מה תהיה עוצמת הצבא, מה יהיו יחסי החוץ והתוצר הכלכלי.
הטענה הזו היא כמובן אשליה. בסופו של דבר השליט לא מושל בעולם והכאוס משפיע על הממשל שלו באינספור דרכים. אבל קודם כל חשוב להכיר שחלק מהיכולת של השליט למשול קשורה ליכולת שלו לעצב את המציאות. הן זו הפיזית והן בתפיסה של האנשים את המציאות.
כיוון שאנחנו חלשים נשתמש בגרסה החלשה של הטיעון: השליט מספר סיפור על המציאות וככל שאנשים יותר מאמינים בו, הוא מקבל יותר כוח. לכן, בלי האשליה שהוא זה שמכריע מה יקרה, שלטונו של העריץ נתון בסכנה. הודאה בחוסר היכולת שלו לשלוט בצורה מלאה היא באמת סכנה לשלטונו.
ו. ראשית, במובן הפשוט, אם אנשים באים ומספרים לשליט את האמת המביכה והוא לא מעניש אותם, זה עלול לשדר לאחרים שהשליט איננו חזק כפי שהיה רוצה. אם ההם יכולים להגיד לו בפרצוף שהצבא שלו רקוב, אולי יש עוד העזות פנים שאפשר להפנות אליו.
ז. במובן עמוק יותר, הודאה במציאות הלא נוחה היא הודאה בכך שבאופן מובנה יש פרצות בשלטון. שהשליט איננו יכול לעצב את המציאות לפי רצון הברזל שלו. זה לא רק נותן פתח לעוד אנשים להתחצף, אלא ממש מבהיר שלשלטון בהגדרה יש חולשות. שיש לו נקודות תורפה והמציאות לא בהכרח רוקדת לפי החליל שלו. ואם כך, יגיד לעצמו השר האמביציוזי, אולי אני יכול לנצל את החורים השליטה כדי להשתלט על המוקד?
ח. לכן נמצא העריץ בדילמה: אם יכיר במציאות כפי שהיא, הוא מודה בכך שאיננו מעצב אותה כרצונו, ולכן פגיע. אם לא יכיר בה הוא רק דוחה את הקץ, ויום אחד הקיר שעבדת קשה להכחיש יתנגש לך בפרצוף. הרצון להישאר על הכס כמעט מכריח אותו לעצום עיניים, למרות שעצימת העיניים הזו מזיקה לו.
אני לא טוען שאין לדילמה פתרונות, או שאין אוטוקרטים שיודעים להתמודד עם הקושי הזה, רק מנסה לומר שיש כוחות רציניים שמקשים על השליט להביט למציאות בעיניים.
הרהורים על סדר הלימוד, דרך חיים למהרל, פרק א', "נגד שמא, אבד שמיה"