א. לעיתים השכל צולל לעומק בחיים ומבין את תמציתם: עד כמה הם הבל. חסרי משמעות, יורדים לטמיון.
ב. והוא עומד ומסביר את השורה התחתונה ללב הפתי. שיֵדָע שאין פשר וטעם וחבל בכלל להתאמץ. והלב, הרי, הוא כלום לעומת השכל. אין לו טענות נגד. הוא לא יודע להתנסח, לדייק ולהגדיר. מה נותר לו מלבד להסכים, לא כן?
ג. או ככה לפחות חושב השכל. בפועל הלב מקשיב, מהנהן — ותוך רגע נסחף חזרה אל החיים. צוהל ומתענג בהם. יוצר ויוזם ובכללי שמח בהם מאד.
ד. זו, סבור השכל, ממש שערוריה. ההסבר היה ברור ומשכנע. לא נותר ללב שום טיעון שכנגד. למה הוא עדיין שמח?
ה. לעתים מבין השכל שאין ברירה. הלב הפתי לא משתכנע מפעם אחת בה מסבירים לו. גם כאשר ההסבר מוצק וברור ככל הניתן — הוא שב לצהול ולתת אמון בחיים. צריך לעבוד בזה 24/7, לטפטף יום יום שעה שעה כמה הכל חסר תקווה. רק ככה יבין הלב וסוף סוף יתייאש מהחיים, כמו שצריך.
#הרהורים_על_סדר_הלימוד. "וסבותי אני לייאש את לבי"
