הרציונל של #בשבח_ההסתגרות מתחיל מההבנה שלבחירות תרבותיות יש השלכות בלתי נצפות ובלתי נשלטות. כל חשיפה לתרבות (בוודאי תרבות דומיננטית) משפיעה על האדם בעל כורחו. לא זאת ועוד - היא משפיעה במישורים בלתי גלויים. משהו נראה א' על פני השטח אך מתחת לפני השטח הוא בעצם ב'. זו לא יראת שמיים אלא הרכנת ראש בפני הפרוגרסיביות וכו'.
איפה המישור הזה נמצא? לא במה שאתה אומר אלא בהנחות יסוד. לא במי שאתה משתף איתו פעולה אלא למי אתה נותן לגיטימציה (ולמי לא). לא בתוכן המחשבות אלא באופן שלהם, או בגבולות שמעבר להם טיעונים הם כבר "לא שפויים".
לכן זמן רב היה לי מאד קשה עם מי שמתעלמים מהמישור התרבותי הנסתר. ששוקלים דילמות רק לפי מה שנראה לעין. הם היו משולים בעיני לעיוורים, וכשהם מנהיגים ציבור - משכוכית עיוורת. כמובן לא בכל מישור או נושא, אבל התעלמות מהמשמעויות והרבדים הנסתרים של התרבות היתה בעיני מום קשה.
רק שזה המקום בו #בשבח_ההסתגרות מביס את עצמו. כי אם עצם הידיעה למשהו משנה את האדם ולא בהכרח לטובה, אולי עצם החשיפה למישורים הנסתרים משנה את האדם? אולי מי שמכיר בהם הופך להיות פגיע יותר כלפיהם ודווקא מי שמתהלך במישרים ניצל, אולי תומת הישרים תנחם?
אני עדיין לא חושב ככה, ועדיין קשה לי לראות מי שמתנהל בעיוורון ומתעלם לחלוטין מהמישור הזה - מבורות או מבחירה. אבל זה כיוון שראוי לשקול.
